בעקבות עזיבת התורה והמעשים הרעים, מתעורר זעם אלוהי המביא עמו שרשרת של פורענויות קשות ההולכות ומחמירות. המילים עַל כֵּן חָרָה אַף ה' בְּעַמּוֹ מצביעות על כך שהעונש בא כתוצאה ישירה מחטאיהם [רש"י, אבן עזרא]. התיאור וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ מוצג בדרך משל כאדם המרים את ידו כדי להכות את חברו [מלבי"ם].
עוצמת המכה מתוארת במילים וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים, ביטוי שזכה לשני כיווני פרשנות עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתיאור ציורי של מכה כה כבדה ועוצמתית, עד שקול הרעש גורם להרים לרעוד ולהזדעזע, וכביכול הארץ עצמה רועשת ובולעת את יושביה. מנגד, יש המפרשים את המושג "הרים" כמשל להנהגה הגבוהה. לפי גישה זו, ההרים הרועדים הם מלכי יהודה ושריהם [רש"י, מצודת דוד], או לחלופין רמז ספציפי למלכי ישראל שמתו בחרב זה אחר זה [אברבנאל].
תוצאת ההכאה היא השפלה עמוקה: וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת. הפרשנים נחלקו בביאור המילה כַּסּוּחָה. דעה אחת קושרת את המילה למושג "סחי", כלומר אשפה, דבר מאוס, או רוק וקיא המושלכים בביזיון ברחובות העיר [רש"י, מצודות, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. שד"ל אף מדגיש כי הניקוד הדקדוקי של המילה מוכיח שזהו הפירוש הנכון. דעה שנייה גוזרת את המילה מהשורש כ.ס.ח, ומשמעותה שהם יהיו כרותים ומושלכים כמו קוצים שקצצו אותם [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. גישה שלישית וייחודית מפרשת את המילה מלשון כיסוי, ומסבירה כי גופות המלכים נותרו מוטלות ברחובות העיר מבלי שזכו לקבורה ראויה [אברבנאל].
למרות האסונות הכבדים, הפסוק מסתיים באזהרה: בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה. הסיבה לכך שחרון האף אינו שוכך היא שהעם סירב לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו [רש"י, רד"ק]. על כן, ידו של ה' עדיין נטויה להביא עליהם פורענויות נוספות וקשות יותר. עונש ההמשך יתבטא בכך שהמכה תתרחב מהמלכים אל כלל השבטים [אברבנאל], והם ייפלו בידי אויבים אכזרים שיבואו ממרחקים, כדוגמת הבבלים או מלך אשור [רש"י, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. נפילה זו בידי אדם ואויב בשר ודם, נחשבת למכה קשה ואיומה אף יותר מעונש המגיע ישירות מידי שמיים [מלבי"ם].