יצא לכם פעם לראות מישהו שממשיך בהתנהגות לא טובה, למרות שהזהירו אותו שוב ושוב? בני ישראל עזבו את התורה והפסיקו לעשות מעשים טובים. בגלל המעשים הרעים שלהם, הכתוב אומר עַל כֵּן חָרָה אַף ה' בְּעַמּוֹ. ה' כעס על העם, והעונש שהגיע היה תוצאה ישירה של ההתנהגות שלהם. כדי להעיר אותם, ה' הביא עליהם עונש שמתואר במילים וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ. זהו משל לאדם שמרים את ידו כדי לתת מכה.
המכה הזו הייתה כל כך קשה עד שוַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים. תארו לעצמכם רעש וזעזוע כל כך חזקים, עד שנראה כאילו ההרים הגבוהים עצמם רועדים. התוצאה של העונש הייתה השפלה גדולה לעם: וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת. המילה כַּסּוּחָה באה מהמילה סחי, שפירושה לכלוך או אשפה. כלומר, מי שנפל נשאר מושלך ברחובות העיר בביזיון, ממש כמו לכלוך שאף אחד לא שם לב אליו.
היינו מצפים שאחרי זעזוע כזה העם יבין את הטעות ויחזור בתשובה, אך הם סירבו לתקן את מעשיהם. לכן הפסוק מסתיים באזהרה: בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה. מכיוון שהם לא חזרו אל ה', הכעס לא עבר. ידו עדיין מורמת ומוכנה להביא עליהם עונשים נוספים, כמו אויבים שיבואו מארץ רחוקה, אם לא יבחרו להתעורר ולשנות את דרכם.