החברה החמדנית, הרודפת אחר רכוש, מעמד ודחיקת רגלי החלשים כדי להשתלט על נחלותיהם, עתידה לספוג עונש אירוני שבו דווקא הנכסים שצברו יעמדו בשיממונם.
הפרשנים נחלקו בהבנת פתיחת הפסוק בְּאָזְנָי יְהוָה צְבָאוֹת. גישה אחת גורסת כי אלו דברי הנביא, המעיד כי אוזניו שלו שמעו את הגזירה שגזר ה' [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ], ולפי פירוש זה חסרה בפסוק מילה כדוגמת "אמר" או "קול", כך שהכוונה היא "באוזני אמר ה'" [אבן עזרא, מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת שאלו דברי ה' בעצמו, המעיד כי צעקת העשוקים ומזימות העשירים לגזול את העניים הגיעו לאוזניו שלו [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. גישה שלישית מציעה כי הצירוף כולו אינו תיאור של שמיעה, אלא לשון שבועה שבה ה' נשבע בשמו הגדול [מלבי"ם, אברבנאל].
הביטוי אִם־לֹא מוסכם על רוב הפרשנים כלשון מובהקת של שבועה חמורה. זהו סגנון התחייבות שמשמעותו היא שאם הדבר לא יתקיים יחול עונש כבד, ובכך מובטח שהגזירה אכן תצא לפועל.
באשר לעונש עצמו, בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, המילה לְשַׁמָּה פירושה לשממה ושיממון [שטיינזלץ], והמילה רַבִּים מתפרשת לא רק ככמות גדולה, אלא כבתים חשובים הבנויים יפה [רד"ק]. העשירים שגזלו את בתי העניים חשבו שיוכלו לשבת לבדם בארץ, אך ה' גוזר עליהם לצאת לגלות [רד"ק]. מכאן עולה חוסר התוחלת שבמעשיהם: אין כל טעם לגזול את החלשים כדי להגדיל את האחוזות [מלבי"ם, מצודת דוד], שכן הבתים לא ייעזבו משום שהם קטנים או גרועים, אלא דווקא הבתים הגדולים והטובים ביותר יוותרו ריקים לחלוטין מאדם [מלבי"ם, שטיינזלץ].