אובדן הדרך החמור ביותר אינו מתבטא רק בעשיית הרע, אלא בעיוות מוחלט של המצפן המוסרי והרוחני, עד כדי בניית חברה שכל מערכת הערכים שלה הפוכה ביסודה. במצב זה, תפיסת המציאות משתבשת לחלוטין, והאדם מאבד את היכולת להבחין במושגי היסוד הבסיסיים ביותר של הקיום.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקריאה הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע מתייחסת לעזיבת דרך הישר לטובת עבודה זרה ומעשים מושחתים. ה"רע" שאותו הם מהללים הוא עבודת האלילים, כדוגמת אלילי כנען או עגלי הזהב שהוצבו בדן ובבית אל, וכן מעשיהם הרעים של בני האדם. לעומת זאת, ה"טוב" שאותו הם דוחים הוא עבודת ה', העלייה לבית המקדש והעיסוק בתורה ובחכמה, שאותם הם תופסים כדבר רע וכטורח מעייף [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
כדי להמחיש את עומק השחיתות, הנביא משתמש בדימויים של שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וכן שָׂמִים מַר לְמָתוֹק. המילה שָׂמִים מתפרשת כאן מלשון שומה, כלומר חושבים ומעריכים [שד"ל]. הפרשנים מסבירים כי הנביא בחר להציג שלוש הבחנות המקבילות לכוחות האדם: ההבחנה השכלית (בין טוב לרע), הבחנת חוש הראייה (בין אור לחושך), והבחנת חוש הטעם (בין מר למתוק). כשם שאדם החולה במחלה גופנית או בלקות ראייה עלול לטעום דבש כלענה או לראות אור כאפלה, כך חוטאים אלו סובלים ממחלת נפש עמוקה ששיבשה את שכלם ואת חושיהם הרוחניים, והם פועלים כמי שניטל ממנו כל דעת [מלבי"ם, רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל]. יש הסבורים כי כפל הדימויים אינו אלא אמצעי מליצי שנועד להדגיש את התמדתם בדרך הקלוקלת [מצודת דוד].
לדימויי האור, החושך, המר והמתוק ניתנו משמעויות נוספות. כיוון אחד מפרש זאת על פי התוצאה והעתיד: החוטאים מתאווים למעשיהם וסבורים שהעוון יאיר להם ויביא להם הצלחה, ואינם מבינים כי מעשים אלו יביאו עליהם בסופו של דבר חושך, צרה ופורענות מרה [רש"י, שד"ל, אבן עזרא]. כיוון אחר רואה בכך סמלים רוחניים מובהקים: החושך הוא כינוי לעבודה זרה, ואילו האור מסמל את ה'. עזיבת ה' היא המרירות האמיתית, אך בעיני החוטאים היא נדמית למתוקה, ואילו עבודת ה' שהיא מתוקה באמת, נדמית להם כמרה [אברבנאל, רש"י].