חזון הנביא מציג תמונה דרמטית של היפוך יוצרות היסטורי וחברתי, שבו החלשים יורשים את נחלותיהם של בעלי הכוח, או לחלופין, תיאור של חורבן ושממה שבהם הטבע משתלט על נכסי הפאר.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לראות בפסוק משל חברתי ומוסרי. המילה כְבָשִׂים מסמלת את האנשים הצדיקים, העניים והחלשים, שעד כה גורשו מבתיהם מפני הרשעים. כעת, הם ירעו ויחיו בשלווה כְּדָבְרָם, כלומר כפי מנהגם לנהוג ביושר, או כפי ההבטחות והנחמות שדוברו להם [רש"י, רד"ק, מצודות]. לעומתם, הגישה הפשטנית מסבירה כי הערים ההומות והמושחתות ייחרבו ויהפכו לשדות מרעה, וכְבָשִׂים של ממש ירעו שם בחופשיות ובנחת, כאילו היה זה אזור המרעה הטבעי שלהם, שכן המילה כְּדָבְרָם מתפרשת גם כלשון דבר ומרעה [שד"ל, אבן עזרא, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
חציו השני של הפסוק מתאר את גורל העשירים. המילה מֵחִים מתפרשת לרוב במשמעות של שומן ודשן. לפי הגישה האלגורית, וְחָרְבוֹת מֵחִים הם בתי הפאר החרבים של הרשעים השמנים והעשירים. את מה שנותר בבתים אלו יאכלו הגָּרִים – אותם צדיקים ועניים שהפכו לנוודים וחסרי בית בגלל עושק הרשעים, וכעת יזכו לשוב ולרשת את נכסיהם [רש"י, רד"ק, מצודות, שד"ל].
מנגד, פרשנים אחרים מסבירים שהגָּרִים הם למעשה אנשים נכרים, זרים, או אף חיות טרף שיפלשו לארץ החרבה. אותם זרים יאכלו את הכבשים השמנים שנותרו [אבן עזרא], או שיבוזו את המטמונים והאוצרות שהותירו אחריהם הרשעים בבתיהם החרבים, אוצרות המדומים למוח השומני הנמצא בתוך העצם [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
קו מחשבה ייחודי ומעניין מציג [מלבי"ם], המפרש את הפסוק כמשל על שתי כבשות, האחת רגילה לרעות בשדה הדל והשנייה מפוטמת על האבוס. בעת רעב, הכבשה הרגילה תשרוד, ואילו המפוטמת תמות. לפי פירושו, המילה מֵחִים היא לשון מוח, והמילה גָּרִים אינה מתייחסת לאנשים זרים אלא לעצמות, מלשון גרם. כלומר, החורב והיובש יאכלו וישחיתו את מוח העצמות של הצאן המפוטמות. הנמשל הוא שכאשר יחזור המשפט על כנו, אנשי העמל הפשוטים ימצאו את מחייתם ויחיו כהרגלם, בעוד שהעשירים שהתרגלו לחיות מגזל ומשחיתות יאבדו את מקורותיהם, ועצמותיהם השמנות ייבשו וייחרבו.