ישעיהו, פרק ו׳, פסוק ח׳

לאחר תהליך הזיכוך והטהרה שעבר הנביא, הוא ניצב כעת בפני רגע מכונן של קריאה לשליחות. הפסוק מתאר מעמד נשגב של התייעצות בפמליה של מעלה, שבו הנביא זוכה להשתתף באופן פעיל ולקבל על עצמו את ייעודו.

וָאֶשְׁמַע: רוב הפרשנים מסכימים כי רק לאחר ששפתיו טוהרו, עלה הנביא למדרגה רוחנית עליונה כמלאך, שאיפשרה לו לשמוע את הדיבור האלוהי באופן ישיר ולא באמצעות שליח, ומכאן מתחילה נבואתו האמיתית [אבן עזרא, שד"ל, אברבנאל, רד"ק].

הקול האלוהי פונה בשאלה כפולה: אֶת מִי אֶשְׁלַח בלשון יחיד, וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ בלשון רבים. הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת כפילות זו וחילופי הלשון:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמעבר ללשון רבים (לָנוּ) נובע מכך שה' כביכול מתייעץ עם השרפים ופמליית בית דינו, כמלך המדבר ומתייעץ עם שריו [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל]. יש המוסיפים כי השליחות הייתה מוטלת במקורה על המלאכים, והנביא מתבקש ללכת ולדבר במקומם [שד"ל].
מבחינת תוכן השאלה הכפולה, יש המפרשים כי כל שליחות דורשת שני תנאים: מי ראוי והגון מצד השולח (אֶשְׁלַח), ומי יסכים ויתנדב ללכת מצד עצמו (יֵלֶךְ לָנוּ) [מלבי"ם, שד"ל].
גישה נוספת מבוססת על תורת הסוד, לפיה לשון היחיד (אֶשְׁלַח) מתייחסת לשליחות של טובה המגיעה מה' לבדו, ואילו לשון הרבים (לָנוּ) מתייחסת לשליחות של פורענות המגיעה מה' ומבית דינו [צוארי שלל, חומת אנך].

רקע השליחות, כפי שעולה מן המקורות, הוא הצורך להוכיח את עם ישראל על חטאיו [רש"י, צאינה וראינה]. ה' שואל מי יסכים ללכת, משום ששליחות זו כרוכה פעמים רבות בסבל ובבזיון. נביאים קודמים ספגו התעללות מאת העם: מיכה הוכה על לחיו, ועמוס זכה ללעג ונקרא בפי העם "כבד פה" או מגמגם, תוך שהם מזלזלים בה' על שבחר להשרות שכינתו על אדם כזה [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. בנוסף, באותה תקופה פעלו מספר נביאים במקביל, וה' חיפש נביא שיהיה נאמן לחלוטין לשליחותו ולא ינסה ללמד סנגוריה על החוטאים, כפי שעשה ישעיהו בעבר ביחס לעוזיהו [אברבנאל].

תגובת הנביא היא מיידית: הִנְנִי שְׁלָחֵנִי. הנביא מצהיר כי הוא מוכן ומזומן למשימה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הוא מבין שכעת, לאחר שטוהר, הוא ראוי ומוכן לכך [אבן עזרא, מלבי"ם]. הוא מקבל על עצמו את השליחות על אף שידוע לו כי העם סרבן ושהוא עתיד לספוג בזיונות ומכות [רד"ק, אברבנאל].
על פי הגישה המבחינה בין טובה לרעה, הנביא מבקש במילה שְׁלָחֵנִי (בלשון יחיד) להישלח רק למשימות של טובה [צוארי שלל, חומת אנך].
הסבר עמוק ומרגש נוסף להתנדבותו המהירה של הנביא גורס כי הוא מיהר להשיב בחיוב, עוד בטרם נקרא בשמו, כדי להגן על עם ישראל; הוא חשש שאם ישתוק, העם יחויב בדין על כך שאפילו לא נמצא בתוכם אדם אחד שראוי ומוכן ללכת בשליחות ה' [אהבת יהונתן].