הפרדוקס הטרגי של השליחות הנבואית עומד במרכז ציווי אלוהי זה. הנביא נשלח לדבר אל העם, אך נמסר לו מראש כי דבריו לא יביאו להתעוררות רוחנית, אלא להפך הגמור. עצם העברת המסר תגרום לאטימות חושיהם של השומעים, ותמנע מהם חזרה אמיתית אל ה׳ ואת הריפוי הנלווה לה.
ברמה הלשונית, הפרשנים מבארים את הפעלים המרכיבים את הפסוק:
הַשְׁמֵן הוא ביטוי מושאל המתאר לב המכוסה בשכבת שומן עבה, אשר יוצרת מחסום ומונעת מהבנה ומרעיונות לחדור פנימה [שד"ל]. מדובר בתהליך מתמשך שבו הלב הולך ונעשה אטום וחסר רגישות לדקויות [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
הַכְבֵּד משמעו עשיית האוזניים כבדות, כך שלא יוכלו לקלוט ולהפנים את הנאמר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
המילה הָשַׁע מפורשת בקרב רוב הפרשנים מלשון טִיחַ ואטימה, על בסיס השפה הארמית. הדימוי הוא כאילו מורחים טיח על עיני העם כדי לעוור אותם ולמנוע מהם לראות נכוחה [רש"י, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. גישה אחרת מסבירה מילה זו מלשון הסרה והפניה של המבט [מצודת ציון].
הציווי המופנה אל הנביא מעורר שאלה מהותית, שכן אין לאדם בשר ודם כוח פיזי לשנות או להשמין לבבות של אחרים. לפיכך, פעולתו של הנביא נעשית באמצעות דיבורו בלבד [אבן עזרא]. למעשה, ה׳ מודיע לישעיהו מראש כי שליחותו תיתקל בסירוב. הציווי לאטום את לב העם הוא דרך ציורית לגזור ולהודיע שכך יקרה במציאות, וכי דבריו לא יישמעו [שד"ל].
באשר לגורם המניע את אותה אטימות חושים, קיימות מספר גישות המשלימות זו את זו. גישה אחת תולה זאת בעם עצמו, אשר אוטם את לבו במכוון מתוך פחד. האנשים חוששים שאם יקשיבו לנביא, דבריו ימצאו חן בעיניהם והם ייאלצו להבין, לחזור בתשובה ולשנות את דרכם [רש"י]. גישה שנייה מעמיקה אל הפן הפסיכולוגי ותולה זאת ביצר הרע הנטוע באדם. היצר הוא זה שמשמין את הלב ומכביד את האוזניים, מתוך חשש שמא האדם יראה וישמע, יבין שטעה, ויבקש סליחה. כדי למנוע את "רפואת הנפש" הזו ולהשאיר את האדם במצב של חטא, היצר מטמטם את הלב [מצודת דוד].
החלק החותם את הפסוק, וָשָׁב וְרָפָא לוֹ, מתייחס לריפוי הנפש, שהוא קבלת הסליחה האלוהית [רד"ק, מצודת דוד]. כאשר אדם מפנה את לבו באמת לתשובה, ה׳ סולח על כל חטאיו [צאינה וראינה].
מול כל אלו, עולה פרשנות מפתיעה המציגה את הציווי כולו כמהלך של הפוך על הפוך. מכיוון שעם ישראל נוטה למרדנות ולעשיית ההפך ממה שמצווים עליו, ה׳ מייעץ לנביא להשתמש בטקטיקה פסיכולוגית. הנביא מצטווה לומר לעם שלא להביט במעשי ה׳, לא לשמוע לתורה ולהעלים את עיניהם. התקווה היא שדווקא מתוך רצונם לעשות את ההפך מדברי הנביא, הם יבחרו לראות, לשמוע ולהבין, ומתוך התנגדות זו יגיעו לבסוף לתשובה שלמה ולריפוי [חומת אנך].