תארו לעצמכם שהשקעתם המון זמן בבניית ארמון מפואר, ופתאום הכל נהרס ונותר ריק. תחושה כזו של כאב וצער עולה כשהנביא זועק אל ה׳ ומתחנן בפניו שיביט ויראה מה קרה למקומות הכי קדושים וחשובים של עם ישראל.
הנביא מתאר שלבים של עצב שהולכים ומתקרבים אל הלב של העם. בהתחלה הוא מדבר על ערי קדשך, שהן כל הערים בארץ ישראל, כי האדמה כולה היא קדושה ומיוחדת. הערים האלו, שהיו מלאות חיים, הפכו להיות ריקות כמו מדבר. משם הוא מתקדם אל ציון, המקום המיוחד שממנו יצאה התורה ונלמדה על ידי החכמים, שגם הוא נותר ריק. לבסוף הוא מגיע אל המקום הפנימי ביותר, אל ירושלים, שהייתה עירם של הנביאים. הנביא מתאר אותה בתור שממה, וזה לא רק בגלל שהמבנים בה נהרסו, אלא כי יש בה עצב רוחני עמוק, כיוון שהנביאים כבר לא שומעים בה את דברו של ה׳.
דבר מעניין נוסף הוא שגם אם אנשים מעמים אחרים הגיעו אחר כך ובנו את ירושלים מחדש, כל עוד עם ישראל לא נמצא בה, העיר נחשבת כאילו היא עדיין חרבה וריקה, כי היא פשוט מחכה שיושביה האמיתיים יחזרו אליה.