ה׳ מציג את עצמו לא כמגן העם, אלא ככוח פעיל היוצא למערכה צבאית נגדם, תוך שימוש באיומים פנימיים וחיצוניים כאחד.
ההכרזה וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם מתפרשת בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית היא שהמלחמה האלוהית מתבטאת במגפת דבר קשה שתפגע בעם ובבהמות מתוך העיר, וזאת לאחר או במקביל לחרב ולרעב (רד"ק, מלבי"ם, חומת אנך). מנגד, יש המפרשים שהמלחמה אינה בהכרח ישירה, אלא שה׳ יעצים ויגביר את כוחם של הכשדים הצרים על העיר, כך שהצלחתם תהיה שקולה למלחמה של ה׳ עצמו נגדם (מצודת דוד).
התיאור בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה שואב את דימויו מלוחם גיבור המניף את ידו לקראת אויבו (מצודת דוד). עם זאת, ביטוי זה חורג מהמטבע הלשוני הרגיל במקרא ("יד חזקה וזרוע נטויה"). המלבי"ם מסביר שינוי זה מתוך הבחנה בין סוגי הפורענויות: היָד מסמלת את הדבר, שהוא פגיעה ישירה מה׳ ללא מתווך, ואילו הזְרוֹעַ מסמלת את החרב, הפועלת דרך מתווך – האויב. תיאור היד כנְטוּיָה מרמז על התפשטות המכה, אך טמונה בו גם מידת רחמים מסוימת ביחס לאופן שבו היא פוגעת באומות העולם. לעומת זאת, הזרוע מתוארת כחֲזָקָה כדי להדגיש שה׳ אוחז בחוזקה ביד האויב ומכוון אותה; האויב אינו פועל על דעת עצמו, אלא כפוף לחלוטין להשגחה ולפעולה האלוהית.
המלחמה מלווה בשלושה סוגי כעס: וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל. המלבי"ם מבחין בין המושגים ומבאר כי אַף הוא החרון הגלוי והנראה לעין, בעוד שחֵמָה היא הכעס הפנימי האצור בלב. הקֶצֶף, לעומת זאת, מבטא את שורת הדין המדויקת – העונש נשקל בהתאמה מוחלטת לגודל החטא, וככל שהחטא חמור יותר, כך גדל הקצף.