נבואת זעם המופנית כלפי תחושת הביטחון המופרזת של יושבי ירושלים, אשר שמו את מבטחם בביצוריה הטבעיים של עירם. ה' פונה אל העיר בהכרזה הִנְנִ֨י אֵלַ֜יִךְ, ומודיע כי הוא עצמו בא להצר לה ולהילחם בה, וזאת בתגובה לגאוותם של תושביה [מצודת דוד, רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי הפסוק משתמש בתיאורים טופוגרפיים כדי להמחיש את מיקומה הייחודי של ירושלים. הכינוי יֹשֶׁבֶת הָעֵמֶק מתאר עיר הנמצאת על הר גבוה אך מוקפת בעמקים סמוכים, או יושבת בתוך עמק. המלבי"ם מדייק כי המילה עמק בהקשר זה מכוונת לשיפוע ההר. לצד הפירוש הגיאוגרפי, קיים פירוש מטפורי לפיו המילה עמק רומזת לכך שה' "העמיק" עצה ותכנן בקפידה את חורבנה של העיר [רש"י].
הכינוי הנוסף, צוּר הַמִּישֹׁר, מתאר את ירושלים כסלע (צוּר) בולט וחזק, אשר סביבותיו ישרים ושווים (מִישֹׁר) [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
מתוך ביטחון ביתרונות הגיאוגרפיים של העיר הבצורה, תושביה מתגאים ואומרים מִי־יֵחַת עָלֵינוּ וּמִי יָבוֹא בִּמְעוֹנוֹתֵינוּ, מתוך אמונה שאיש לא יעז לגשת, לכבוש ולהילחם בהם במקום מגוריהם (בִּמְעוֹנוֹתֵינוּ) [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפועל יֵחַת (מהשורש נ.ח.ת) מתבאר על ידי הפרשנים בשני אופנים משלימים: מצד אחד, משמעותו ירידה למלחמה מראש ההר אל העמק והמישור [מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]; ומצד שני, משמעותו חנייה והטלת מצור על העיר [רש"י, רד"ק].