בשעת משבר קשה, כאשר ירושלים נתונה במצור כבד של נבוכדנצר מלך בבל, פונה ההנהגה המדינית אל הנביא. משלחת מטעם המלך צדקיהו נשלחת אל ירמיהו מתוך תקווה לישועה ניסית, בדומה לנפלאות שעשה ה' לעמו בעבר, כדי שהאויב ייסוג מעל העיר [אברבנאל].
המשלחת מורכבת משני שרים. הראשון הוא אֶת־פַּשְׁחוּר בֶּן־מַלְכִּיָּה, שככל הנראה אינו אותו אדם המוכר כנגיד בית ה'. השני הוא וְאֶת־צְפַנְיָה בֶן־מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן, שייתכן כי הוא האיש שמוזכר במקומות אחרים בתפקיד המשנה לכוהן הגדול [ביאור שטיינזלץ].
פנייה זו של המלך אל הנביא חושפת כשל עמוק בתפיסתו הרוחנית של צדקיהו. המלך מבקש מירמיהו לדרוש בה' ולהתפלל בעד העם, אך הוא עושה זאת מתוך סכלות, שכן לא הוא ולא עמו שבו בתשובה. צדקיהו מתנהל כאילו הצלת העיר תלויה כולה בידיו של הנביא ובתפילתו, ומתעלם מכך שביטול הגזרה מחייב את תיקון המעשים ועשיית משפט וצדקה. בשל חוסר ההבנה הזה, התשובה שיקבל מאת ה' תבהיר כי ללא שינוי מהותי מצדם, כלי המלחמה שלהם לא יועילו, והעיר תיפול בידי הבבלים [אברבנאל].