הנביא מבטא ייאוש עמוק מעצם קיומו ומהגורל הטרגי שיועד לו. הוא תוהה על תכלית לידתו למציאות של קושי, מתוך תחושה שחיצי הגורל הרע כבר כוונו אליו בעודו בבטן אמו, וכל ייעודו הוא לסבול המון תלאות [מלבי"ם]. יש מהפרשנים המציינים כי משמעות הפסוק ברורה ומדברת בעד עצמה [רד"ק].
בזעקתו לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי, קובל הנביא על כך שנולד חי כדרך הטבע, שכן לידה זו הייתה אך ורק לרעתו [מצודת דוד]. המטרה היחידה של יציאתו לאוויר העולם הייתה לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן. המילה עָמָל מתפרשת כיגיעה [מצודת ציון], או כעבודה קשה ומתסכלת [ביאור שטיינזלץ]. בעוד שרוב הפרשנים רואים בצירוף עָמָל וְיָגוֹן תיאור של הסבל האישי והתלאות של הנביא, מציג רש"י [רש"י] רובד היסטורי-לאומי, ומפרש כי יגון זה מכוון לראיית חורבן בית המקדש.
הפסוק נחתם במילים וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי. המילה וַיִּכְלוּ משמעה כליה ואובדן [מצודת ציון]. הנביא מצר על כך שחייו מתכלים ומסתיימים בבושה, משום שאויביו והעולם כולו קמים עליו, בָּזים לו ומביישים אותו כל ימיו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].