נביא האמת מוצא את עצמו במציאות טראגית שבה שליחותו האלוהית מבודדת אותו מהחברה והופכת אותו למטרה לשנאה. במקום שדבריו יתקבלו בהקשבה, הם גובים ממנו מחיר אישי כבד של נידוי וסבל יומיומי.
המילה מִדֵּי משמעותה בכל עת או מתי. הנביא מתאר כי בכל פעם שהוא פותח את פיו, הוא נאלץ לזעוק ולהרים את קולו. הפרשנים נחלקו בשאלה על מה בדיוק זועק הנביא כאשר הוא אומר חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא. המונח חָמָס מתאר עיוות הדין והסרת היושר, והמילה וָשֹׁד מתייחסת לעושק פיזי.
גישה אחת מסבירה כי זעקת הנביא משקפת את תוכן נבואתו. הנביא אינו מנהל שיחות חולין ככל האדם, אלא מרים את קולו כדי להוכיח את העם על השחיתות המוסרית שלהם, ומתריע בפניהם על החמס והשוד שיבואו עליהם מידי האויב כעונש על מעשיהם [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שהנביא זועק על העוול שנעשה לו עצמו. בכל פעם שהוא מוסר את דבר הנבואה, העם מגיב באלימות, בדברים רעים ואף במכות. כתוצאה מכך, הנביא הוא זה שצועק "חמס ושוד!" כמחאה על הרדיפות, הבזיונות והפגיעות הפיזיות שהוא חווה מידיהם, בדומה למכות ולאסורים שספג מפשחור [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
התוצאה של מציאות זו היא שדְבַר־ה' הופך עבור הנביא לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס. מכיוון שהוא נתפס כאיש הרע שמדגיש את חסרונות העם, הוא סופג בוז ולעג באופן תמידי. המילה וּלְקֶלֶס מבטאת זלזול עמוק, ומתארת מצב שבו עושים מהאדם צחוק ומדביקים לו שמות גנאי [מלבי"ם, מצודת ציון, רד"ק]. כך, שליחותו הרוחנית גוררת עליה ביזוי חברתי מתמשך כׇּל־הַיּוֹם.