מתוך תהום של ייאוש ומרירות עמוקה, בוקעת זעקתו של הנביא נגד עצם קיומו. למרות שניצל ממזימות אויביו ולא נכלא, חייו רצופים סבל. הנבואה אינה מסבה לו אושר אלא נחווית ככורח מענה, והבריות מתייחסות אליו בעוינות ורואות בו אדם תמהוני. מתוך מועקה זו, ובדומה לצדיקים אחרים בעת צרתם (כדוגמת איוב), הוא מקלל את תחילת חייו, כפי שרגילים לעשות אנשים קשי יום שגורלם מר עליהם [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מחולק לשני חלקים, המתארים שני שלבים שונים בהתהוותו של ירמיהו. הפרשנים מבחינים בין המילים יֻלַּדְתִּי בּוֹ לבין יְלָדַתְנִי אִמִּי: בעוד שהביטוי הראשון מתייחס לרגע ההיריון והעיבור המיוחס לאב, הביטוי השני מתייחס ליום הלידה בפועל, המיוחס לאם [מצודת דוד, מלבי"ם].
חלק מהמפרשים מצביעים על כך שהמילה אָרוּר אינה קללה שירמיהו מטיל באותו הרגע, אלא קביעת עובדה היסטורית – הימים הללו היו מקוללים מיסודם [מלבי"ם]. יום ההיריון, הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ, התרחש בתקופה אפלה שבה המלך מנשה טבח בנביאי ה'. אביו של ירמיהו, חלקיהו, נאלץ לשמש את מיטתו באונס ובחיפזון בשעות היום, ומייד לאחר מכן לברוח על נפשו [רש"י, מלבי"ם, חומת אנך]. יום הלידה עצמו, יוֹם אֲשֶׁר־יְלָדַתְנִי אִמִּי, חל בתשעה באב – תאריך שנועד מראש לפורענות ולחורבן המקדש. משום כך, ירמיהו מצהיר על העתיד ואומר אַל־יְהִי בָרוּךְ [מלבי"ם].
מנגד, יש הרואים בכפילות הפסוק חזרה סגנונית שנועדה להעצים את תחושת הצער. לפי גישה זו, הקללה היא התפרצות רגשית של נפש מרירה, אף על פי שמבחינה מעשית אין משמעות לקללת יום שכבר עבר מן העולם [רד"ק].