פשחור, דמות מרכזית במשפחת הכהונה, סופג גזר דין אישי וקשה של גלות ומוות בבבל, לו ולחסידיו, כתוצאה ישירה מהבטחות השווא שסיפק לעם. הוא לא שימש רק כפקיד בבית ה', אלא הציג את עצמו כנביא המבטיח חירות, תוך שהוא מעניש את ירמיהו על נבואות החורבן וההפחדה שלו [ביאור שטיינזלץ]. על כן נאמר אֲשֶׁר־נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר, שכן פשחור התיימר להיות נביא וניבא דברי כזב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
באשר לגורלם של וְכָל־אֹהֲבֶיךָ, עולה קושי מול פסוקים קודמים שבהם נאמר שאוהביו יפלו בחרב, ואילו כאן מתואר שיגיעו לבבל. ההסבר לכך הוא שאותם חסידים שיצליחו להימלט מחרב האויב בירושלים, יילקחו בשבי לבבל ושם ימצאו את מותם. המילה "כל" בהקשר זה אינה מכוונת לכל אחד ואחד מהם ללא יוצא מן הכלל, אלא מציינת שרבים מאוהביו ילקו בעונש זה [רד"ק].
העונש מודגש בכפילות וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר. לכאורה, ציון הקבורה מיותר לאחר שכבר הוזכר המוות, אך הפרשנים מסבירים כי טמונה כאן קללה נוספת ומשמעותית. ציון הקבורה בארץ נכריה וטמאה מהווה עונש בפני עצמו [רד"ק], ומבהיר כי פשחור לא ישוב לארץ ישראל לעולם, לא בחייו ולא לאחר מותו [מלבי"ם].