מתוך כאב עמוק וייאוש על חייו הקשים, הנביא מביע צער על עצם היוולדו ומקלל את האדם שהביא לאביו את בשורת הלידה. חייו של ירמיהו היו רצופים בבדידות, דחק ועצב. הוא החל להתנבא בגיל צעיר מאוד, נתפס כמוזר בסביבתו, ותפקידו לא הסב לו אושר או כבוד [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מעלים תמיהה מוסרית: מדוע שירמיהו יקלל אדם חף מפשע רק בשל מרירות נפשו, הרי אם המבשר עודנו בחיים הקללה עלולה לפגוע בו, והדבר ייחשב לנביא כעוון. על כך מציעים הפרשנים מספר כיוונים. יש המסבירים כי זהותו של המבשר הייתה ידועה לירמיהו, והוא לא היה אדם תמים אלא פשחור בן אימר, שהיה אדם רשע [רד"ק]. גישה אחרת טוענת כי טיב הבשורה מעיד על המבשר; מכיוון שבדיעבד הבשורה לא הייתה טובה והובילה לחיי סבל, הדבר מוכיח שהמבשר לא היה איש טוב, שכן דרכו של אדם טוב לבשר בשורות טובות [מצודת דוד]. לעומתם, יש המפרשים את הקללה כתיאור עובדתי והיסטורי של גורל המבשר, שכן המלך מנשה הרג אותו בדיוק בגלל שבישר לאב ושימח אותו [מלבי"ם].
המילה שַׂמֵּחַ מופיעה בדגש, והיא מבטאת פעולה אקטיבית של גרימת שמחה לאחרים, שכן המבשר עשה פעולה אקטיבית וגרם לאביו של ירמיהו לשמוח בבשורתו [רש"י]. באופן טבעי, האב אכן שמח באותו רגע על כך שנולד לו בן זכר [רד"ק]. עם זאת, השמחה נתפסת כטרגית. אילו ידע האב מראש מה יעלה בגורל בנו וכי ימיו יהיו מלאים בעמל ויגון, הוא כלל לא היה שמח באותה שעה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מתוך ראייה לאחור של הסבל, יש שאף קוראים את המילים שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ בלשון תמיהה מרירה: האם באמת, במבט לאחור, הייתה זו סיבה לשמחה? [מצודת דוד].