לרגע קט מביע ירמיהו שבח ותהילה לה׳ על כך שניצל מפגיעה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. הקריאה שִׁירוּ לַה' מופנית לאנשי הצדק והחסידים שבירושלים [מצודת דוד, רד"ק], אותם הוא מזמין להלל את ה׳ יחד עמו. ירמיהו מבקש שישירו על כך שה׳ מנע מאויביו להוציא לפועל את זממם [מלבי"ם]. אופן ההצלה, על פי רד"ק, התבטא בכך שה׳ גילה לנביא מראש את כוונתם להמיתו, והזהיר אותו שלא יאכל וישתה עמם.
הביטוי נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מתייחס לירמיהו עצמו [מצודת דוד]. הוא מכנה את נפשו ענייה ואביונה מתוך ענווה, כדי לבטא שאין לו במה להתיימר או להתגאות [ביאור שטיינזלץ]. מנגד עומדים המְרֵעִים, שהם האנשים הרשעים שביקשו את רעתו [מצודת ציון].