הנביא חווה קונפליקט פנימי עמוק בין הרצון להשתחרר מתפקידו הקשה לבין הדחף הנבואי שאינו בר כיבוש. פעמים רבות הוא מהרהר ומחליט בלבו לחדול משליחותו [מצודת דוד, רש"י]. הוא מבקש להימנע מלהזכיר את ה׳ בפני העם, שכן הוא חש מבוזה ואינו מסוגל להמשיך לחיות במציאות זו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לפי [מלבי"ם], החלטה זו נחלקת לשניים: לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ מבטא את הרצון למחוק מהזיכרון את הנבואות שכבר נאמרו לו בעבר, ואילו וְלֹא אֲדַבֵּר משמעו סירוב לצאת לשליחויות עתידיות.
אולם, דבר ה׳ הופך לכוח בלתי נשלט. הנבואה פועמת בו וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת שאותה הוא מנסה בכל כוחו להוציא החוצה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. האש הזו במצבה הנוכחי היא עָצֻר, כלומר כנוסה, נאספת וכלואה בתוך עצמותיו [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר זה מעיר [רד"ק] על תופעה לשונית מעניינת, שבה המילה "אש" מופיעה בפסוק תחילה בלשון נקבה (בֹּעֶרֶת) ומיד לאחר מכן בלשון זכר (עָצֻר).
בסופו של דבר הנביא נכנע לדבר ה׳. וְנִלְאֵיתִי משמעו עייפות ויגיעה [מצודת ציון], והמילה כַּלְכֵל מבטאת את הסבל, ההחזקה וההכלה של אש הנבואה בקרבו [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסכימים כי הנביא מגיע למצב שבו הוא עייף מלהכיל את הנבואה, ועל כורחו הוא אינו יכול להתאפק ונאלץ לדבר. [מלבי"ם] מדייק את שלבי השבירה: וְנִלְאֵיתִי מתאר את אובדן הכוח לאחר זמן רב של איפוק וסבל, ואילו התוספת וְלֹא אוּכָל (מלשון יכולת) באה להדגיש שכעת אבדה מסוגלותו לחלוטין, והוא אינו יכול לעצור את הנבואה בתוכו אפילו לזמן מועט.