חורבנה של ירושלים מתואר כקריסה מוחלטת של כל מערכות ההגנה והכלכלה, תוך פירוט מדוקדק של סוגי הרכוש שייפלו לידי האויב ומה יעלה בגורלם.
הפרשנים עומדים על ההבחנה בין סוגי הנכסים השונים המוזכרים בפסוק:
המונח חוסן מתפרש בקרב רוב הפרשנים כממון ואוצרות. המילה נגזרת מעולם החוזק והתוקף, שכן העושר מעניק לאדם כוח, חוסן וביטחון בעת צרה [רד"ק, מצודת ציון, רש"י]. עם זאת, יש המפרשים כי מילה זו מכוונת ספציפית לדברים החזקים שבעיר, דהיינו המבצרים והחומות [מלבי"ם].
יגיעה מתארת את הכסף, הזהב והתבואה שנאספו בעמל רב, בעבודה וביגיעה אנושית [מצודת ציון, מלבי"ם].
יקרה מתייחסת לחפצי הערך המיוחדים הנמצאים בעיר, כגון אבנים טובות ומרגליות [מצודת דוד, מלבי"ם].
מבחינה תחבירית, הפועל אתן מופיע פעמיים בפסוק. כפילות זו היא דרך מקראית שגורה לחזור ולקשר את הפועל להמשך המשפט לאחר הפסקה ורשימה ארוכה של פריטים [מצודת דוד].
חלקו השני של הפסוק מתאר את אופן לקיחת השלל, תוך שימוש בפעלים שונים: אתן, ובזזום, ו-ולקחום. הפרשנים חושפים התאמה מדויקת בין סוג הרכוש לבין הפועל המתאר את גורלו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המבצרים והמבנים החזקים (חוסן) יימסרו וייכבשו בידי האויב (לשון נתינה - אתן). הרכוש הפרטי, פירות העמל וחפצי הערך של התושבים (יגיעה ו-יקרה) יישדדו באופן אקראי על ידי אנשי החיל הפשוטים לשימושם האישי (לשון ביזה - ובזזום). לעומת זאת, האוצרות הרשמיים והחשובים (אוצרות מלכי יהודה) לא יופקרו לביזת החיילים, אלא יילקחו באופן מוסדר אל השלטון המרכזי ויועברו ישירות לאוצר מלך בבל (לשון לקיחה - ולקחום).