מתוך כאב עמוק וסבל אישי, ירמיהו פורק את תסכולו על המשא הכבד של שליחותו הנבואית. בעקבות מכות וייסורים שחווה, הוא זועק על הנידוי החברתי ועל תגובת העם לנבואות הזעם שלו. הוא מדגיש כי לא בחר בייעוד זה מרצונו, אלא הוכרח לקבלו, ולכן אין לבוא אליו בטענות על כך שהוא מתנבא [חומת אנך, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שדבריו נשמעים כהאשמה חריפה כלפי ה', הם אינם נחשבים לו לחטא, שכן הם נובעים מתוך צער אישי עמוק ולא מהתרסה [רד"ק].
בתחילת הפסוק הוא טוען פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת – לשון של פיתוי, הסתה ושכנוע [מצודת ציון]. ירמיהו מתאר כיצד ה' פיתה אותו לצאת לשליחות, והוא אכן התפתה וקיבל אותה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי בתחילה ירמיהו ניסה להתחמק מהתפקיד בטענה שהוא נער וחשש מהלעג שיספוג, אך ה' שכנע אותו באומרו "אל תאמר נער אנכי" [רד"ק, מלבי"ם].
לאחר מכן הוא מוסיף חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל – מונחים המבטאים יכולת וניצחון [מצודת ציון, רש"י]. קיימות גישות שונות בקרב הפרשנים לגבי אופן הפעלת הכוח האלוהי. גישה אחת גורסת כי ה' כפה עליו את הנבואה בעל כורחו וביד חזקה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים כי ה' חיזק את ירמיהו בדברי עידוד, כגון "אל תירא מפניהם", ובכך היה חזק ממנו בוויכוח, ניצח אותו וגרם לו להסכים לשליחות [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].
כתוצאה מהסכמתו, התממשו כל חששותיו והוא מתלונן הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כׇּל־הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִֽי. המילה כֻּלֹּה מכוונת לכלל עם ישראל, שכולו לועג לו ללא יוצא מן הכלל [רש"י, רד"ק]. ירמיהו מוצא את עצמו בודד מול הציבור, אשר מזלזל בו משום שנבואותיו אינן מתקיימות מיד [ביאור שטיינזלץ], או משום שהעם חושב שהוא בודה את דברי התוכחה והשוד מלבו ואינו מדבר בשם ה' [מלבי"ם].
ישנה הבחנה דקה בין סוגי העלבון שחווה הנביא: בעוד שהמילה לִשְׂחוֹק מתארת צחוק שלעיתים עשוי להיות ללא כוונת ביזוי (כמו צחוק על אדם שהחליק ונפל בשוגג), המילה לֹעֵג מבטאת בוז עמוק וזלזול מוחלט [מלבי"ם].