קרה לכם פעם שקיבלתם תפקיד ממש קשה שלא רציתם לעשות, ודווקא כשניסיתם לבצע אותו הכי טוב שאפשר, כולם מסביב צחקו עליכם? זה בדיוק מה שמרגיש ירמיהו הנביא. מתוך כאב גדול וצער עמוק, הוא פורק את הלב. הוא זועק על כך שכולם מתרחקים ממנו וכועסים עליו בגלל הנבואות הקשות שהוא מוסר להם. ירמיהו מזכיר שהוא בכלל לא בחר בתפקיד הזה, ולכן אנשים לא צריכים לבוא אליו בטענות. הוא מדבר מתוך תסכול עצום, ולמרות שהדברים שלו נשמעים כמו האשמה כלפי ה', זה לא נחשב לו לחטא, כי הכל נובע מצער אמיתי ולא מתוך רצון למרוד.
ירמיהו אומר פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת. הוא מתכוון לכך שבהתחלה הוא ממש ניסה להתחמק מתפקיד הנביא. הוא פחד שאנשים ילעגו לו כי הוא היה רק נער צעיר, אבל ה' פיתה ושכנע אותו להסכים לשליחות. לאחר מכן הוא מוסיף חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל, כלומר, ה' חיזק אותו בדברי עידוד, ניצח אותו בוויכוח וגרם לו לקבל את התפקיד.
בסופו של דבר, כל החששות של ירמיהו התגשמו. הוא מתלונן ואומר הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי. המילה כֻּלֹּה מתארת את כל העם, ללא יוצא מן הכלל. ירמיהו מוצא את עצמו לגמרי לבד מול ציבור שלם שמזלזל בו, אולי בגלל שהנבואות שלו לא מתקיימות מיד, או כי הם חושבים שהוא סתם ממציא דברים ולא באמת מדבר בשם ה'. ירמיהו מרגיש את העלבון בשתי דרכים: הוא גם הפך לִשְׂחוֹק, שזה צחוק רגיל כמו שצוחקים על מישהו שנפל בטעות, אבל הרבה יותר כואב מזה, העם גם לֹעֵג לו, שזה כבר בוז עמוק וזלזול פוגע במיוחד.