ירמיהו ממשיך להטיח קללות קשות ומרירות כלפי המבשר שהודיע לאביו על הולדתו, ומאחל לו חורבן מוחלט וייסורים מתגברים.
הביטוי הָאִישׁ הַהוּא מתייחס לאותו מבשר, אשר ירמיהו מייחל שגורלו יהיה כֶּעָרִים אֲשֶׁר־הָפַךְ ה'. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לסדום ועמורה וחברותיהן, המהוות סמל לחורבן גמור ומוחלט [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. על חורבן זה נאמר וְלֹא נִחָם, כאשר משמעות המילה נִחָם היא חרטה והפיכת המחשבה [מצודת ציון, שטיינזלץ]. כלומר, משעה שגזר ה' את חורבנן של ערים אלו, הוא לא חזר בו ולא ביטל את הגזירה [רש"י, מצודת דוד]. לעומת קו פרשני זה, מציג [מלבי"ם] גישה היסטורית ספציפית, ולפיה קללה זו אכן התקיימה בפועל: האיש וכל רכושו הושמדו על ידי המלך מנשה, משום שהמבשר לא הרג את ירמיהו בעודו ברחם ולא דיווח למלך כדי שיגרום להפלת העובר, שכן מנשה רצה להכחיד את זרע נביאי ה'.
החלק השני של הפסוק מתאר את רצף הסבל שילווה את האיש לאורך היום. וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר מצביע על כך שהמבשר ישמע קולות של צרה וזעקות שבר מקרוביו ואוהביו כבר בתחילת היום [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ]. בהמשך היום הוא ישמע וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם. המילה תְרוּעָה יכולה לשמש לשמחה, אך כאן משמעותה היא קול של יללה, אבל וכאב [מצודת ציון, רד"ק], או רעש של מלחמה והכרזה על אירועים קשים [שטיינזלץ].
[רד"ק] מצביע על ההסלמה המשתקפת במעבר מהבוקר לצהריים: כשם שאור השמש הולך ומתגבר עד שעת הצהריים, כך הולכת ומתעצמת קללתו של האיש, שכן קול ה"תרועה" חזק וקשה יותר מקול ה"זעקה". על פי הגישה ההיסטורית של [מלבי"ם], תיאורי הזמנים מתייחסים לשלבי הוצאתו להורג של האיש: ה"זעקה בבוקר" נשמעה כאשר נלקח לבית האסורים ונשפט, וה"תרועה בצהריים" היא קול השופר שהכריז על הוצאתו להורג.