יצא לכם פעם להרגיש כל כך עצובים ומיואשים, עד שאמרתם מילים קשות מתוך הכאב הגדול שלכם? ירמיהו הנביא נמצא בדיוק ברגע כזה. מתוך הקושי העצום שלו, הוא מדבר בכעס על הָאִישׁ הַהוּא, האיש שבישר לאבא של ירמיהו על כך שהוא נולד. ירמיהו מאחל לאותו מבשר שגורלו יהיה כֶּעָרִים אֲשֶׁר־הָפַךְ ה', כלומר שייחרב לגמרי כמו הערים המוכרות סדום ועמורה. על הערים האלה נאמר וְלֹא נִחָם, שפירושו שה' לא התחרט על ההחלטה שלו ולא ביטל את הגזירה להחריב אותן.
ירמיהו ממשיך ומתאר איך הסבל של אותו איש ילך ויגדל לאורך היום. הוא אומר וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר, כלומר שכבר בתחילת היום האיש ישמע קולות של צרה ובכי מהאנשים שקרובים אליו. בהמשך היום הוא ישמע וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם. בדרך כלל המילה תרועה מזכירה לנו שמחה, אבל כאן הכוונה היא לקול של בכי, כאב או רעש של מלחמה. ממש כמו שאור השמש מתחיל חלש בבוקר והולך ומתחזק עד שעת הצהריים, כך גם הקושי הולך ומתעצם, כי קול התרועה של הצהריים חזק וקשה הרבה יותר מקול הזעקה של הבוקר.