ירמיהו, פרק כ׳, פסוק ט״ז

ירמיהו מאחל חורבן מוחלט למבשר שהודיע על הולדתו, ומייחל כי הָאִישׁ הַהוּא יושמד כליל כֶּעָרִים אֲשֶׁר־הָפַךְ ה', כדוגמת סדום ועמורה שגזרת חורבנן הייתה סופית וְלֹא נִחָם, כלומר ללא חרטה או הפיכת המחשבה. קללה זו מלווה בייסורים ההולכים ומחמירים לאורך היום בדומה לאור השמש המתגבר, כאשר בתחילתו וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וקולות שבר מקרוביו, ובהמשכו תתעצם הצרה לקול יללה ומלחמה קשה יותר בדמות וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם. למעשה, קללה זו אף התקיימה בפועל כאשר המלך מנשה דן את המבשר למוות משום שלא דיווח עליו כדי לגרום להפלת העובר; במקרה זה, זעקת הבוקר נשמעה בעת שנלקח לבית האסורים ולמשפט, ותרועת הצהריים הייתה קול השופר שהכריז על הוצאתו להורג.