הנביא מוצא את עצמו בבידוד חברתי ואישי עמוק, מוקף בעוינות לא רק מצד אויביו הגלויים אלא גם מצד אלו שחשב לידידיו הקרובים ביותר. האווירה סביבו רוויה בשמועות, עלילות שקר ומזימות שנועדו להביא למפלתו.
הוא מתאר כי שמע דִּבַּת רַבִּים, כלומר לשון הרע ורכילות שמופצים נגדו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. ביחס לביטוי מָגוֹר מִסָּבִיב, קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. גישה אחת מפרשת זאת כפחד ואימה שהשיחות והרכילויות יוצרות סביבו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה שנייה מבינה את המילה מָגוֹר מלשון אסיפה, כלומר התקבצות של אויבים סביבו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון]. גישה שלישית רואה בכך רמז היסטורי ספציפי לפשחור, שזהו הכינוי שהעניק לו ירמיהו בעבר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
אויביו מתאגדים ואומרים זה לזה הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ. הפרשנים מסכימים כי מדובר בקנוניה להעיד עליו עדות שקר. הם מעודדים איש את רעהו להמציא עליו עלילות כדי שיוכלו להלשין עליו ולהסגירו לידי המלך או השופטים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. הרקע להאשמות אלו, כפי שמסביר [ביאור שטיינזלץ], נובע מכך שנבואותיו של ירמיהו נאמרו בזמן מלחמה, ומתנגדיו ניסו להפליל אותו בהפצת תעמולה למען האויב ובהטלת פחד בציבור.
הבגידה הכואבת ביותר מגיעה מצד כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי. האנשים שהנביא החשיב כאוהביו וכאנשי שלומו, הם אלו שמצפים לשברו. המילה צַלְעִי משמעותה המילולית היא צליעה ונכות, אך הפרשנים מסכימים כי כאן היא משמשת כמליצה למכשול, תקלה או נפילה [מצודת ציון, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
מטרתם של אותם חברים-לכאורה היא אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהם מנסים להונות אותו בדרכי נועם, בתקווה שיתפתה להאמין להם ויאמר או יעשה דבר שאינו ראוי, שבגינו יהיה חייב מיתה, וכך יוכלו להתגבר עליו כחוק [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, [רד"ק] מציג פירוש מעשי וקשה יותר, לפיו הם מקווים לפתות את הנביא לאכול ולשתות עמם, כדי שיוכלו להרעיל אותו בסם המוות ולקחת את נקמתם.