קרה לכם פעם שהרגשתם שאתם חייבים להגיד משהו חשוב, ופשוט לא הצלחתם לשמור אותו בבטן?
זה בדיוק מה שקרה לנביא. התפקיד שלו היה מאוד קשה, ולפעמים הוא הרגיש שאנשים מזלזלים בו ושקשה לו להמשיך. מתוך הקושי הזה, הוא ממש החליט בלב שלו לעזוב את התפקיד. הוא אמר לעצמו לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ, כלומר, אני אמחק מהזיכרון את כל הנבואות שקיבלתי מאת ה׳ בעבר. הוא גם הוסיף וְלֹא אֲדַבֵּר, כדי להגיד שהוא מסרב לצאת לשליחויות חדשות בעתיד.
אבל אז קרה דבר מדהים. המילים של ה׳ הפכו לכוח חזק שהנביא לא יכול היה לשלוט בו. הנבואה הרגישה בתוכו כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת שהוא מנסה בכל הכוח להוציא החוצה. האש הזו הייתה במצב עָצֻר, כלומר אסופה, כלואה וסגורה עמוק בתוך העצמות שלו.
הנביא ניסה וניסה להתאפק, אבל אז הוא מתאר את ההרגשה שלו במילה וְנִלְאֵיתִי, שמשמעותה עייפות גדולה. הוא התעייף מכל המאמץ כַּלְכֵל, להחזיק, להכיל ולסבול את אש הנבואה בתוכו. אחרי זמן רב של איפוק, הוא הגיע למצב של וְלֹא אוּכָל. הכוח שלו נגמר לחלוטין, והוא פשוט לא היה מסוגל לעצור את הנבואה בתוכו אפילו עוד רגע אחד קטן. בסופו של דבר, הוא נכנע לדבר ה׳ והיה חייב לדבר.