ירמיהו, פרק כ׳, פסוק ח׳

שליחותו האלוהית של הנביא מבודדת אותו מהחברה וגובה ממנו מחיר אישי כבד של נידוי וסבל. כִּֽי־מִדֵּי, בכל פעם שהוא פותח את פיו, הוא נאלץ להרים את קולו ולזעוק. כאשר הוא מכריז חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא, הוא מתריע על עיוות הדין והעושק הפיזי, בין אם כתוכחה לעם על שחיתותם או כמחאה על האלימות והרדיפות שהוא עצמו חווה מידיהם בתגובה לנבואתו. בשל כך, מסירת דְבַר־ה' הופכת עבורו לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס, והוא סופג זלזול עמוק, לעג ושמות גנאי באופן תמידי כׇּל־הַיּוֹם.