בשעת משבר עמוקה, אל מול איומי המצור הבבלי, מופנית בקשה נואשת להתערבות אלוהית. ההנהגה פונה אל הנביא מתוך תקווה שמעמדו הרוחני יוכל לעורר רחמים ולהביא להצלה ניסית, כפי שאירע בדורות קודמים.
הפנייה הפותחת במילים דְּרָשׁ נָא מבטאת בקשה מהנביא שיתפלל אל ה' בעבור העם [מצודת דוד], מתוך הבנה שבתור נביא אולי בכוחו לעורר את רחמי שמיים [ביאור שטיינזלץ]. תחושת הדחיפות מודגשת במילה נִלְחָם, המנוסחת בלשון הווה ומצביעה על פעולה מתמשכת המתרחשת ברגעים אלו ממש [רד"ק].
תקוותם של אנשי ירושלים היא שה' יפעל כְּכָל נִפְלְאֹתָיו, כלומר יעשה עמם נסים כפי שהיה רגיל לעשות בעבר [מצודת דוד]. בקשה זו נשענת על תקדים היסטורי מובהק מימי הנביא ישעיהו, אז צר מלך אשור על ירושלים אך לבסוף נסוג ושב לארצו מבלי לכבוש את העיר. הבקשה כעת היא לשחזור של אותו פלא [ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, הבקשה לישועה אינה מסתכמת רק בהצלה פיזית. הבחירה במילה אוֹתָנוּ במקום "לנו" (כפי שהיה מצופה לכתוב "יעשה ה' לנו"), טומנת בחובה רובד נוסף של משמעות. ניסוח זה רומז לבקשה שה' יחזיר את העם בתשובה ויעשה אותם לבריה חדשה, כחומר ביד היוצר. מתוך התיקון הרוחני הזה, ממילא תבוא גם ההצלה הפיזית [מלבי"ם].
התוצאה המקווה של תהליך זה מתוארת במילה וְיַעֲלֶה, שמשמעותה סילוק ונסיגה של נבוכדנאצר מעליהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], בדומה לאופן שבו ענן מסתלק ומתרומם למעלה [מצודת ציון].