תגובת הנביא לבקשת שרי המלך שיתפלל בעדם נושאת עמה בשורה קשה של מפלה, חורבן ומוות [ביאור שטיינזלץ]. לאחר שהובהר כי לא תהיה ישועה, מפרט ה' את גורלם של הניצולים אשר ישרדו את שלבי הפורענות הראשונים.
הנבואה מונה בקפידה את הקבוצות שייפלו בידי האויב: צדקיהו מלך יהודה, עבדיו – הכוללים גם את השרים שינסו לברוח עמו [רד"ק], העם – שהם אזרחי ירושלים המקוריים, והנשארים – פליטים שאינם מתושבי העיר [מלבי"ם]. אנשים אלו הם השרידים שנותרו מן הדבר מן החרב ומן הרעב, כאשר "החרב" בשלב זה מתייחסת לחרב המלחמה על חומות העיר [רד"ק], או אף למלחמות פנימיות בין קבוצות שונות בתוך העם עצמו [ביאור שטיינזלץ].
גורלם של שרידים אלו נחרץ ליפול בידי נבוכדנאצר מלך בבל ואויביהם. הביטוי והכם לפי חרב אינו מציין בהכרח רק המתה, אלא שליטה מוחלטת בגורלם: המלך הבבלי ימית את מי שירצה, ויגלה את מי שירצה [רד"ק].
הפסוק נחתם בשלושה פעלים המבטאים אכזריות מוחלטת: לא יחוס עליהם ולא יחמול ולא ירחם. בעוד שיש מי שרואה בכך כפל לשון שנועד להדגיש את היעדר החמלה [מצודת ציון], גישה מעמיקה יותר מציגה הקבלה מדויקת בין סוגי האויבים לבין סוגי הרחמים שיימנעו מהם [מלבי"ם]:
לא יחוס – פועל זה (הנכתב במקור ללא האות וי"ו אך נהגה בתנועת שורוק [מנחת שי]) מבטא הימנעות מהשחתת דבר מתוך צורך אישי בו, כפי שאדם חס על רכושו. תכונה זו מוקבלת לנבוכדנאצר, שלא יחוס על העם אפילו כקניין ורכוש שניתן לנצל.
ולא יחמול – חמלה היא הימנעות מהשחתת דבר בשל מעלתו וערכו העצמי. תכונה זו מוקבלת ל"אויביהם", אשר מתוך השנאה העיוורת אינם רואים בעם כל ערך או חשיבות.
ולא ירחם – רחמים הם התעוררות רגשית טבעית לנוכח סבלו של האחר. תכונה זו מוקבלת ל"מבקשי נפשם", שהם אנשים אכזריים ומשחיתים מיסודם, נטולי כל אמפתיה אנושית בסיסית.
היעדר מוחלט זה של חסד ורחמים בא לידי ביטוי היסטורי מצמרר עם כיבוש העיר, כאשר הבבלים שחטו את בני צדקיהו לעיניו, ולא חמלו על שרי יהודה וזקניה [רד"ק].