איוב מבטא נקודת שפל של ייאוש מוחלט, שבה האופק היחיד שנותר לו הוא המוות. עולם החיים אינו מציע לו עוד נחמה, ומבטו מופנה מטה אל הקבר, הנתפס כעת כמפלטו וכייעודו הסופי.
הפרשנים מסכימים כי המילים רִפַּדְתִּי יְצוּעָי משמען שטחתי, הכנתי והצעתי את מיטתי ומצעי [רש"י, רלב"ג, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ביחס למילים אִם אֲקַוֶּה, הגישה המרכזית היא שהכוונה למעין השלמה והבנה של המציאות במשמעות של "מאחר ש" או "אחר ש" [רש"י, מלבי"ם], או הכרזה שזוהי תקוותו היחידה כעת [ביאור שטיינזלץ].
מתוך הבנה שחוליו הקשה עתיד להמיתו [רמב"ן], איוב דוחה את דברי הניחומים של רעיו כדברי הבל. לנוכח כאבו העצום, אין לו כל ציפייה לעתיד טוב יותר בעולם הזה, אלא רק לקבוע את ביתו בשאול ולהציע את משכבו בחשכת הקבר [מצודת דוד, מלבי"ם]. מאחר שאין לו שום מנוחה בביתו הפיזי ובמיטתו, הקבר נותר התקווה היחידה. השאול מצטייר כמקום השווה לכל בני האדם, שבו הגוף הדואב מוצא לבסוף מנוחה בעפר [תקות אנוש].
רובד עמוק יותר של התחבטות נפשית ורוחנית עולה מתוך מחשבותיו של איוב על גורלו לאחר המוות. איוב חושש שמא תקוותו למוות ולסיום הסבל אינה פועלת לטובתו. הוא מהרהר באפשרות שמתוך חשכת ייסוריו הוא הטיח דברים כלפי מעלה וחטא לה', ובכך למעשה הכין לעצמו "מיטה" קבועה של עונש בקבר או בגיהנום. איוב בוחן לאיזה סוג של בני אדם ישתייך לאחר מותו: האם לאלו שייסוריהם בעולם הזה מירקו את חטאיהם והם זוכים מיד לאור החיים, לאלו שנידונים לאבדון וכליון כדי להתנקות מעוונותיהם, או שמא לאלו שממתינים בחשכת הקבר ללא שכר וללא עונש עד לתחיית המתים. החשש הכבד של איוב הוא שבעקבות התרסתו נגד ה' מתוך ייסוריו, הוא איבד את היכולת להישפט על סמך זכויותיו הרבות מעברו, ונידון להקים את ביתו הקבוע בחשכת השאול [אלשיך].