איוב, פרק י״ז, פסוק י״ג

מאחר שאיוב מבין כי מחלתו הקשה תוביל למותו, הוא דוחה את ניחומי רעיו ומכריז כי אִם־אֲקַוֶּה לעתיד כלשהו, תקוותו היחידה היא שהשְׁאוֹל והקבר יהיו בֵּיתִי. מכיוון שאינו מוצא מנוחה בחייו, הוא רואה את עצמו כמי שבַּחֹשֶׁךְ רִפַּדְתִּי יְצוּעָי, כלומר שטח, הכין והציע את מיטתו באפלת הקבר, שם הגוף הדואב מוצא לבסוף מנוחה שווה לכל אדם. לצד ההשלמה עם המוות כמפלט, מתעורר בו חשש כבד שמא התלונות שהטיח כלפי ה' מתוך ייסוריו ייחשבו לו לחטא שיפגע בגורלו בעולם הבא. הוא דואג שבעקבות התרסתו הוא איבד את היכולת להישפט על סמך זכויותיו, ובכך למעשה גזר על עצמו להקים בית קבוע של עונש ואבדון בחשכת השאול.