איוב, פרק י״ז, פסוק ט״ו

מתוך תהום הייאוש ותחושת קצו הקרב, הדובר דוחה את הבטחות הסובבים אותו להמתין לעתיד טוב יותר. הוא זועק וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִ֑י, כלומר היכן אפוא נמצאת אותה ישועה מובטחת, ויש המפרשים זאת כפנייה מואנשת אל התקווה עצמה שתמהר אליו. הדובר ממשיך ותוהה וְתִקְוָתִ֗י מִ֣י יְשׁוּרֶֽנָּה, כלומר מי יראה אותה, שכן הוא עתיד למות בטרם תתממש ואיש לא יזכה לחזות בטובתו. תחושת החידלון חודרת גם אל מעבר לחיים בעולם הזה, מתוך ספק כיצד ניתן לצפות לשכר או לתחיית המתים כאשר האדם שב אל האפס והתקווה נסתרת מכל עין.