איוב מתאר את ההידרדרות הפיזית והנפשית הקשה שעוברת עליו, עד שהוא נדמה בחייו לאדם מת שאיבד את כל חיוניותו [אלשיך].
תחילה הוא מעיד כי וַתֵּכַהּ, כלומר ראייתו היטשטשה ונעשתה עכורה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים שעיניו כהו מרוב בכי [תקות אנוש]. הסיבה לעיוורון החלקי הזה היא מִכַּעַשׂ. על פי המסורת, המילה נכתבת באות שי"ן אך נקראת ומתפרשת כאילו נכתבה באות סמ"ך, כלומר כעס [מנחת שי]. הפרשנים נחלקו מהו אותו כעס שפגע בראייתו. יש המסבירים כי זהו כעס הנובע מעוצמת הכאב והצער שאיוב חש כלפי עצמו ומצבו [מצודת דוד, רמב"ן, מלבי"ם], בעוד שאחרים תולים זאת בכעס שמתעורר בו בעקבות הקנטותיהם של רעיו [רמב"ן].
בחלקו השני של הפסוק, איוב מכריז וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם. קיימת מחלוקת מרכזית בין הפרשנים לגבי משמעות המילה וִיצֻרַי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לאיברי הגוף הפיזיים שנוצרו באדם, לתכונותיו ולצורת פניו [רש"י, אבן עזרא, רמב"ן, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. לפי פירוש זה, הדימוי לצל ממחיש כיצד גופו הולך ונחלש, איבריו מפסיקים לתפקד, והוא מאבד כל ממשות בדומה לצל שחולף, כלה ונעלם [רמב"ן, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש, אלשיך].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה וִיצֻרַי במשמעות רוחנית ונפשית, מלשון יצר ומחשבת הלב. לפי קו חשיבה זה, הכוונה היא למחשבותיו ולתשוקותיו של איוב [מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג]. על פי פירוש זה, הדימוי לצל מבטא את חוסר היציבות של תוכניותיו ושאיפותיו, שאינן מתקיימות ומשתנות בכל עת, ממש כפי שהצל אינו יציב ונוטה ממקומו בהתאם לתנועת השמש [מצודת דוד].