מתוך תהום הייאוש ותחושת קצו הקרב, עולה קריאה המטילה ספק בעצם קיומה של הישועה. הדובר מתעמת עם ההבטחות לעתיד טוב יותר, ותוהה מה הטעם בציפייה כאשר המוות נראה כוודאות היחידה.
הפרשנים מבארים את מילות השאלה בפסוק. הצירוף וְאַיֵּה אֵפוֹ מתפרש כ"היכן אפוא" [ביאור שטיינזלץ], או ככפילות של מילים נרדפות שמשמעותן "היכן פה" [מצודת ציון]. הבחנה דקה נוספת מוצגת בין המילה אַיֵּה, השואלת על מקום מוגדר ומצומצם, לבין המילה "איפה", השואלת על מקום בלתי מוגבל, כך שהזעקה היא בקשה למצוא את התקווה בכל מקום שהוא [מלבי"ם]. המילה יְשׁוּרֶנָּה משמעה יראה אותה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהזעקה מופנית כלפי ההבטחות שקיבל הדובר מן הסובבים אותו. הם הציעו לו להמתין ולקוות עד שייסוריו יחלפו, אך הוא משיב להם כי אין כל טעם בתוחלת זו, שכן הוא עתיד למות בטרם תתממש, ואיש לא יזכה לראות בטובתו [רמב"ן, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים קריאה זו כפנייה מואנשת אל התקווה עצמה: מדוע את מתעכבת, ומי יראה אותך כדי להריץ אותך אליי? [רש"י].
מעבר לחוסר התקווה בעולם הזה, הייאוש חודר גם לשאלת החיים שלאחר המוות. כאשר האדם שב אל החידלון והאפס, לא ברור על מה יכולה לחול התקווה לעולם הבא, ואפילו אם ישנה תקווה להישארות הנפש – מי יוכל לראותה? [מלבי"ם]. מחשבה זו מתבארת בשני מישורים של ציפייה לשכר: ראשית, קיים רצון לראות את האור ומתן השכר עוד בעולם הזה, בטרם המוות, שכן ללא מראה עיניים קשה לבטוח בישועה. שנית, התקווה שלאחר המוות, בזמן השהייה בקבר ועד לתחיית המתים, היא תקווה נסתרת שאינה נראית כאן כלל, ולכן עולה השאלה מי יוכל לחזות בה [אלשיך].