איוב, שהיה אדם נכבד ועשיר, מוצא את עצמו בשפל המדרגה והופך לסמל אוניברסלי של סבל וייסורים. דבריו מבטאים את התחושה הקשה של אדם שחייו הפכו למושא ללעג, להרתעה ולמשל בפי כול.
המילה וְהִצִּיגַנִי משמעותה שהעמידו וקיבעו אותו במצבו הנוכחי [מצודת ציון]. הפרשנים נחלקו בשאלה מי הוא זה שהציג את איוב באור זה: הגישה המרכזית מייחסת זאת לה' [אלשיך, תקות אנוש, רמב"ן, שטיינזלץ]. אחרים טוענים כי הכאב והייסורים עצמם הם אלו שהעמידו אותו במצב זה [מצודת דוד, אבן עזרא, שטיינזלץ], ויש הסבורים שזהו חברו אליפז, שבדבריו הקשים הטעה את הרבים והפך את איוב למטרה לחיצי הביקורת [רמב"ן, אבן עזרא, שטיינזלץ].
כתוצאה מכך, הפך איוב לִמְשֹׁל עַמִּים – למשל ולשנינה בפי הגויים [רלב"ג, אבן עזרא]. ייסוריו הפכו כה מפורסמים, עד שבכל פעם שאנשים רוצים לתאר אסון או לקלל אדם אחר, הם משתמשים באיוב כדוגמה [מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, יש מי שרואה בכך מטרה חינוכית עליונה: איוב הפך למשל כדי שהאנושות כולה תראה את מפלתו, תבין את הבלותם של חיי העולם הזה והצלחותיו החומריות, ותתמקד בעבודת הבורא [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, וְתֹפֶת לְפָנִים אֶהְיֶה, זכה למגוון רחב של פירושים, המתחלקים לשלוש גישות עיקריות:
הגישה הראשונה והרווחת מפרשת את המילה וְתֹפֶת ככינוי לגיהינום, לשאול או לקבר [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם, תקות אנוש, אבן עזרא, שטיינזלץ]. לפי גישה זו, המילה לְפָנִים מתפרשת בכמה אופנים: יש המסבירים שאיוב סובל את ייסורי הגיהינום עוד לפני מותו, בעודו בחיים [מלבי"ם, שטיינזלץ]; אחרים מפרשים שהוא נמצא עמוק "לפנים" בתוך הגיהינום, נידון בייסורים קשים [רמב"ן בשם התרגום]; ויש הסבורים שהוא הפך למראה של קבר או גיהינום לפני עיני הבריות, כך שכל הרואה אותו נזכר ביום המיתה [אבן עזרא, רמב"ן בשם ראב"ע]. פירוש נוסף גורס כי הוא הפך לקללה שגורה כפי שהייתה ידועה "לפנים", בפי הראשונים והנביאים [תקות אנוש].
הגישה השנייה גוזרת את המילה וְתֹפֶת מהמילה "תוף" [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא]. לפי זה, המילה לְפָנִים מתארת שאיוב הפך ללעג ולמחזה פומבי לפני פני הבריות, בדומה לתוף שמכים בו לעיני הכל [רש"י]. לחלופין, הפירוש מתייחס לעבר, כלומר "לפנים" (בעבר) היו בני אדם שמחים סביבו כשם ששמחים לקול תוף וכינור, והיום מצבו התהפך [רמב"ן]. עם זאת, יש הדוחים פירוש זה מכל וכל, בטענה שאיוב עוסק כאן בצערו הנוכחי ואינו מעלה זכרונות מימי גדולתו ושמחתו [תקות אנוש].
גישה שלישית וייחודית מפרשת את המילה וְתֹפֶת מלשון אדון ושליט, ואת המילה לְפָנִים כציון זמן עבר. כלומר, איוב מקונן על כך שבעבר היה אדון ושליט, וכעת הפך למשל ולשנינה [רלב"ג].