מתוך ייסוריו העמוקים מבטא איוב ייאוש מוחלט, תחושת קריסה של כל תקוותיו, ואובדן של תוכניותיו ומחשבותיו העמוקות ביותר.
המילים יָמַי עָבְרוּ מתארות את תחושתו שחייו חלפו והוא קרוב למוות מרוב מכאוב וייסורים, כך שלא נותרה לו כל תקווה בעולם הזה [מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה אחרת מפרשת שלא עצם החיים חלפו, אלא ימי הטובה והשלווה שהיה רגיל בהם [רש"י]. מנגד, יש המציעים רובד רוחני, לפיו ימיו ומעשיו הטובים באו להעיד עליו לקראת מותו הצפוי, אך שבו וברחו כאשר התברר שזמנו טרם הגיע [אלשיך].
בעקבות מצבו, הוא קובע כי זִמֹּתַי נִתְּקוּ. המילה זִמֹּתַי מתפרשת כמחשבות ותוכניות, מלשון "זמם" [מצודת ציון, תקות אנוש], ויש המקבילים אותה לשורש בערבית שמשמעותו קשר, כלומר "קשר המחשבה" [אבן עזרא]. אלו הן מחשבות עמוקות השקועות בנפש [מלבי"ם], או תוכניותיו להאריך ימים בטובה [רש"י]. מחשבות אלו נִתְּקוּ, כלומר נפסקו ונעקרו ממקומן. הפרשנים מסבירים כי הניתוק נובע מרוב כאב, חולי ובלבול הדעת, המונעים ממנו ליישב את דעתו ולחשוב על תחבולה שתביא לו מנוחה [מצודת דוד, שטיינזלץ, תקות אנוש]. דעה נוספת קושרת את הניתוק לכך שאיוב הטיח דברים כלפי מעלה [אלשיך].
המשבר של איוב מעמיק אף יותר כאשר לא רק תוכניותיו העתידיות קורסות, אלא גם מוֹרָשֵׁי לְבָבִי ניתקים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מוֹרָשֵׁי נגזרת מלשון ירושה ונחלה. אלו הן מחשבות החכמה, התקווה, או המחשבות על ה' שהיו קבועות וחזקות בלבו מאז ומתמיד, כאילו ירש אותן והן הפכו לחלק בלתי נפרד ממהותו [רש"י, רמב"ן, רלב"ג, מלבי"ם]. גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון סעיפים וענפים (סעיפי הלב), ורואה בכך כפל לשון פיוטי המקביל למילה "זמותי" [אבן עזרא, תקות אנוש, אלשיך]. כך, איוב מקונן על כך שאפילו אותן מחשבות יסוד מוצקות, יסודות החקירה והתקוות שהיו נחלת לבו, נעקרו ממנו כליל והותירו אותו ריק וחסר אונים.