הסבל הבלתי מוסבר של הצדיק מעורר זעזוע עמוק ומשבר אמוני בקרב הרואים. המילה יָשֹׁמּוּ מבטאת תדהמה, השתוממות ופליאה עצומה [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. האנשים היְשָׁרִים נדהמים מגודל המכאובים שנופלים על איוב, אף על פי שלא עשה כל רע [מצודת דוד, תקות אנוש]. תדהמה זו מובילה לחרדה ולתהיות על הנהגתו של ה׳; הישרים חוששים כי לא יוכלו עוד לבטוח בצדקתם שלהם שתציל אותם מפורענות, והם מהרהרים אחר מידותיו של ה׳ כשהם רואים ענישה קיצונית כל כך [רמב"ן, אלשיך]. אותם ישרים, המונחים על ידי שכלם ויושר ליבם, אינם ממהרים לדון את איוב לכף חובה, אלא פשוט עומדים פעורי פה מול רצון ה׳ [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק, המילה יִתְעֹרָר מתפרשת כהתעוררות למריבה, לתוכחה או לסערת רגשות [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג]. הנָקִי הוא אדם שתוכו כברו, ללא צביעות [מלבי"ם באור המילות]. הפרשנים חלוקים בשאלה כלפי מי מופנית התעוררות זו ומי הוא החָנֵף.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאדם הנקי יוצא להגנתו של איוב ומתעורר לריב ולהוכיח את החנפים המלעיגים עליו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הכוונה היא לרעיו של איוב, כדוגמת אליפז, אשר מחניפים לה׳ ומצדיקים את הדין על ידי כך שהם מעלילים על איוב שהוא רשע. כל אדם נקי, או איוב בעצמו, יתעורר ויכעס על חנופה זו, מתוך ידיעה פנימית וברורה שייסורים קשים יכולים לבוא על אדם גם ללא עוול בכפיו [מצודת דוד, רמב"ן, אלשיך]. יש המוסיפים כי טבעו של הנקי הוא להתעורר ולהתקומם כאשר הוא רואה חנף שמצליח בדרכיו [תקות אנוש].
מנגד, מוצגת תפיסה הפוכה לפיה הנקי יוצא דווקא נגד איוב. לפי פירוש זה, אותם אנשים שאינם דנים את איוב לכף זכות, ישתמשו בנפילתו כמוסר השכל. האדם הנקי יתעורר נגד איוב, מתוך הנחה שאיוב עצמו הוא החנף, ויטען שכל צדקתו של איוב בעבר הייתה רק הצגה למראית עין, והראיה לכך היא סופו המר [מלבי"ם]. עם זאת, יש מן המפרשים המבקרים גישות שמנתקות את חציו השני של הפסוק מהקשרו הכללי, וטוענים כי יש לפרש את הפסוק כמקשה אחת העוסקת בתגובה לסבלו של איוב [תקות אנוש].