איוב, פרק ב׳, פסוק י׳

איוב גוער באשתו על דברי הייאוש שלה ואומר לה כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי, כלומר אל לאישה הגונה כמוך לדבר בסגנון שפל של נשים פחותות וחסרות מידות. הוא מבהיר כי לא ניתן לעבוד את ה' רק כשהוא מעניק טובה, ושואל גַּם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל, מתוך הבנה שהטוב והרע מעורבים בעולם, או כהבעת תקווה שעוד יזכו שוב לטוב. הכתוב מעיד כי למרות כל ייסוריו, בְּכָל־זֹאת לֹא־חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו ודבק במידותיו מבלי להטיח דברים כלפי מעלה. עם זאת, ההדגשה כי לא חטא רק בִּשְׂפָתָיו חושפת שבלבו כבר החלו להיווצר הרהורי כפירה ומחשבות פסימיות על המציאות. סערה פנימית זו רומזת לבאות, שכן בהמשך הדרך איוב אכן יישבר מכאבו ויוציא מפיו מילים קשות.