איוב, פרק ב׳, פסוק י״ב

כאשר חבריו של איוב וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק, הם נחשפו מיד לסביבתו ההרוסה והבינו שמראה העיניים מטלטל וקשה הרבה יותר ממה שרק שמעו. אף על פי שידעו שעומד מולם חברם, וְלֹא הִכִּירֻהוּ, שכן מאור פניו וגופו השתנו לבלי הכר מחמת הרזון, החולי והייסורים הרבים. לנוכח המראה הם הגיבו בסערה והחלו לנהוג במנהגי אבלות כבדים המקובלים על מתים, כאשר וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ. פעולות הצער הגיעו לשיאן כאשר וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה, כלומר השליכו את העפר גבוה אל אוויר השמיים כפי שהיה נהוג באותם ימים.