תגובתו של השטן לעמידת איוב בניסיון חושפת תפיסה צינית על טבע האדם, לפיה ההשלמה עם אובדן אינה נובעת מאהבת ה' טהורה, אלא מיצר הישרדות אנוכי.
הביטוי עוֹר בְּעַד עוֹר מתפרש בקרב רוב הפרשנים כמשל המבוסס על האינסטינקט האנושי הטבעי להקריב איבר אחד כדי להגן על איבר חשוב ורגיש יותר. כך למשל, אדם שרואה חרב מונפת על ראשו או מכה המכוונת לפניו ולעיניו, ירים מיד את זרועו ויספוג את הפגיעה בעור ידו כדי להציל את חייו [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מציעה כי הכוונה היא שאדם מוכן לתת עור של אדם אחר, ואפילו להקריב את עורם של בניו ובנותיו, בתמורה להצלת עורו שלו [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המבארים כי האדם עטוי בשני סוגי "עור" – עורו הביולוגי, וה"עור" החיצוני שהוא לובש, כלומר רכושו. לפיכך, האדם יפקיר את עורו החיצוני כדי להגן על עורו הפנימי והדבוק לבשרו [מלבי"ם]. אזכור העור נובע מכך שהוא משמש כמסך ומגן טבעי על הבשר מפני פגעים קשים [תקות אנוש].
מתוך משל זה, השטן גוזר קל וחומר לגבי המשך הפסוק: וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. אם אדם מוכן להקריב חלק מגופו כדי להציל חלק אחר, על אחת כמה וכמה שהוא יסכים לוותר על כל מה שחיצוני לו – ממונו וילדיו – כדי להגן על חייו שלו [רש"י, מצודת דוד, אלשיך].
לפיכך, טוען השטן, תגובתו החיובית של איוב אינה הוכחה לצדקתו. איוב יודע בתוך עצמו שהוא חייב בדין, והוא סבור שנגזרה עליו מיתה. כאשר הוא רואה שרק רכושו וזרעו נלקחו, הוא רואה בהם כופר ותמורה לחייו, ולכן הוא מקבל את הדין בשמחה ואינו מצטער על אובדנו [רש"י, מצודת דוד, אלשיך]. עד כה, הניסיון פגע רק במעגלים החיצוניים של חיי איוב, ולכן טרם התברר אם הוא עובד את ה' מאהבה. כדי לבחון זאת באמת, יש להביא עליו את הרעה הגדולה מכל – פגיעה ישירה בגופו ובבשרו, שכן ייסורי הגוף קשים לאדם הרבה יותר מאובדן ממון ורכוש [מלבי"ם, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ].