הידיעה על האסונות שפקדו את איוב מגיעה לאוזני קרוביו, והם מתגייסים מיד לבקרו. רֵעֵי אִיּוֹב הם אוהביו וחבריו הקרובים [רש"י]. הפרשנים נחלקו כיצד הגיעה אליהם השמועה. הגישה הטבעית והפשוטה היא שהם שמעו על כך מפי עוברי אורח ומספרים [מצודת דוד]. לעומת זאת, מסורות מדרשיות מתארות דרכים נסיות: לכל אחד מהחברים היו כתרים או אילנות שקמלו לפתע, או שלחם סעודתם הפך לבשר חי ויינם לדם, וכך ידעו שחברם בצרה [חומת אנך]. מנגד, יש שדוחים בתוקף את הגישה הנסית, ורואים בה טעות שאין בה צורך, שכן מדובר בהתנהגות אנושית טבעית של חברים ששמעו על צרת רעם ובאו לבקרו [תקות אנוש].
החברים שמעו אֵת כָּל־הָרָעָה, כלומר את כל שרשרת האסונות, מאובדן הרכוש והילדים ועד השחין שפגע בגופו [אלשיך]. הכתוב מפרט את מוצאם של החברים: אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי בא מהעיר תימן שבארץ אדום [שטיינזלץ], והוא ככל הנראה מצאצאי עשו שחי בסמוך לתקופת משה [אבן עזרא]. וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי הוא מצאצאי שוח, בנם של אברהם וקטורה [אבן עזרא]. לגבי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי, לא ברור אם שמו מעיד על משפחתו או על מדינתו [אבן עזרא].
החברים יצאו לדרך, וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ. כל אחד מהם יצא תחילה לבדו ממדינתו [מלבי"ם]. לאחר מכן וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו מתוך מטרה לאסוף קבוצה [מצודת ציון]. יש המפרשים שהם קבעו מראש מקום מפגש כדי להגיע לאיוב יחד [רמב"ן], ויש הסבורים שהם נפגשו באקראי כשהגיעו לארץ עוץ, ומשם המשיכו יחד לביתו [מלבי"ם].
מטרת בואם הייתה כפולה: לָנוּד לוֹ כדי להשתתף בצערו [שטיינזלץ], להביע יגון [רש"י], ולהניד בראשם לאות צער כדרך שאדם מצר על חברו [מצודת דוד]. וכן וּלְנַחֲמוֹ בדברי תנחומים [מצודת דוד]. עם זאת, מאחר שרק שמעו על האסון וטרם ראו את איוב בעיניהם, כוונתם הראשונית הייתה רק לנחם ולהשתתף בצער בדרכים המקובלות, ולא לבצע פעולות אבלות קיצוניות של ישיבה על הארץ, קריעת בגדים וזריקת עפר, שאותן עשו רק מאוחר יותר כאשר ראו את מצבו פנים אל פנים [אלשיך].