ייסוריו הגופניים של איוב מביאים אותו לחפש מזור ולו הקל ביותר לכאביו, והוא עושה שימוש בחומרים פשוטים וזמינים כדי להתמודד עם הפגיעה הקשה בעורו.
הפעולה הראשונה היא וַיִּקַּח־לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ. איוב לוקח שברי כלי חרס כדי לחכך ולגרד בהם את פצעי השחין המייסרים [מצודת דוד, מצודת ציון]. המילה לְהִתְגָּרֵד היא מילה יחידאית שאין לה מקבילה נוספת בתנ"ך [אבן עזרא]. הפרשנים מדגישים כי המילה נכתבת באות דל"ת, ומקורה בלשון חכמים שמשמעותה קילוף וגירוד פני השטח, להבדיל מהשורש גר"ר באות רי"ש שמשמעותו סחיבה וגרירה של חפצים או אנשים [רש"י, מנחת שי]. דעה נוספת מציעה כי המילה חֶרֶשׂ אינה מתארת בהכרח כלי, אלא סוג של מחלת עור, בדומה לביטוי המקראי "גרב וחרס" [אבן עזרא].
הפעולה השנייה היא וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ־הָאֵפֶר. סביב ישיבתו של איוב באפר קיימות מספר גישות פרשניות. הגישה הראשונה רואה בכך פעולה של הקלה פיזית, שכן האפר נועד לקרר את חום השחין [מצודת דוד]. יתרה מכך, האפר הדק שימש מצע רך ועדין לעורו המודלק של איוב, והמגע בו הקל על הכאבים והגירודים שהיו מחמירים לו היה לובש את בגדי הצמר הגסים שהיו נהוגים באותה תקופה [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש החולקים על ההסבר הרפואי וטוענים כי אין הוכחה שהשחין היה חם ולח. לפי גישה זו, הישיבה באפר אינה אלא מנהג אבלות קלאסי המבטא צער, בדומה ללבישת שק [אבן עזרא].
גישה שלישית משלבת בין חלקי הפסוק ומציגה תמונה של סבל כפול ומורכב. על פי גישה זו, איוב סבל משני סוגים שונים של שחין בו זמנית: מחציו ולמעלה היה זה שחין יבש שדרש גירוד באמצעות חרס, ואילו מחציו ולמטה היה זה שחין לח שדרש ישיבה באפר כדי לספוג את הלחות. הטרגדיה התבטאה בכך שפעולת הריפוי וההקלה של סוג שחין אחד, החמירה והכאיבה לסוג השחין השני [מלבי"ם].