מפגשם של החברים עם האיש הסובל מסמן מעבר חד ודרמטי משמיעה על האסון לראייתו בעיניים. מראה העיניים קשה ומטלטל הרבה יותר ממשמע אוזניים, ולכן כאשר הגיעו כל אחד ממקומו, תגובתם הייתה סוערת וקיצונית [אלשיך]. הם החלו לנהוג במנהגי אבלות כבדים, כפי שהיה מקובל באותם ימים כלפי אנשים המתאבלים על מות בניהם או קרוביהם [תקות אנוש].
כאשר וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק לכיוונו, הם נחשפו מיד לסביבתו ההרוסה [ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהביטו בו, וְלֹא הִכִּירֻהוּ. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה שטעו לחשוב שמדובר באדם זר, שהרי ידעו היטב שזהו איוב ולכן מיהרו לבכות עליו, אלא שלא הצליחו לזהות את צורתו המקורית [תקות אנוש]. מאור פניו השתנה לחלוטין מחמת ריבוי הייסורים, הצרות והמכאובים [רש"י, מצודת דוד]. מצבו הפיזי היה כה ירוד, עד כי ייתכן שעמד ערום או חצי ערום מחמת כאבי השחין שהכה בו [ביאור שטיינזלץ], וגופו השתנה לבלי הכר עקב חולי, רזון קיצוני או מרה שחורה שהשחיתה את הופעתו [תקות אנוש].
לנוכח המראה הקשה, הם ביטאו את צערם העמוק בדרכים שונות: וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ [ביאור שטיינזלץ]. פעולת האבלות הגיעה לשיאה כאשר וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה. המילה הַשָּׁמָיְמָה באה ללמד שכל אחד מהם זרק את העפר גבוה אל אוויר השמיים, הרבה למעלה מראשיהם, שכן זה היה מנהג האבלות והצער באותה תקופה [רש"י, מצודת דוד].