לאחר סדרת האסונות שפקדו את איוב, ה' פונה אל השטן ומציב בפניו את עמידתו האיתנה של איוב בניסיון. התברר כי למרות שאיבד את כל רכושו וילדיו, איוב שמר על צדקתו והוכיח כי נאמנותו אינה תלויה בדבר.
ה' מציין כי איוב וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ – כלומר, על אף המכות הרבות שניחתו עליו, הוא עדיין אוחז בחוזקה בשלמותו וביושרו מבלי להרהר אחר מידותיו של ה' [רש"י, מצודת דוד, אלשיך]. בהמשך דבריו, ה' מטיח בשטן: וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם. המילה וַתְּסִיתֵנִי משמעותה פיתוי ומשיכת האדם לעצתו של אחר [רש"י, מצודת ציון], והמילה לְבַלְּעוֹ פירושה להשחיתו [מצודת ציון].
אמירה זו מעוררת קושי תיאולוגי משמעותי: כיצד ייתכן שה' נפתה ומוסת על ידי השטן לעשות עוול ולהשחית אדם על לא עוול בכפו?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב משתמש ב"לשון בני אדם", ומתאר את הדיאלוג במושגים אנושיים של מלך ועבדו [רמב"ן, מצודת דוד, אבן עזרא]. [אבן עזרא] מדגיש כי הניסוח נועד לאנשים חסרי דעת, שעלולים לחשוב בטעות שיש כוח להסית את ה'. בפועל, ההסתה והפגיעה באיוב נועדו לשמש כניסיון בלבד. עמידתו של איוב בניסיון מוכיחה כי הוא הגיע למדרגה הגבוהה ביותר של עבודת ה' מאהבה, ולא מתוך ציפייה לשכר או פחד מעונש [רמב"ן, מלבי"ם]. לפיכך, הפגיעה הייתה "חינם" – ללא כל עוון שהצדיק אותה, אלא רק לשם הניסיון [מצודת דוד]. יתרה מכך, ה' ידע מראש שאיוב יעמוד בניסיון ויישאר בצדקתו, והוא איפשר לשטן לפגוע בו רק כדי להוכיח שהקִטרוג היה חסר בסיס מלכתחילה ולא מתוך ספק [אלשיך].
מנגד, ישנה גישה הרואה בתיאור זה דבר זר ובלתי מתקבל על הדעת, שכן לא ייתכן שה' יוסת לעשות מעשה שאינו שורת הדין, וגם ההסבר של "לשון בני אדם" אינו מספק במקרה קיצוני כזה. על כן, מוסבר כי התיאור כולו הוא משל אלגורי. לפי פירוש זה, ה"שטן" אינו דמות ממשית שהסיתה את ה', אלא סמל לחומר ולכוחות הטבעיים בעולם, שהם הסיבה האמיתית לכל ההפסדים והאסונות הבאים על בני האדם [תקות אנוש].