תגובתו של איוב לייאוש של אשתו מציגה עמדה אמונית נוקבת על קבלת ייסורים, אך טומנת בחובה רמזים לסערה הפנימית ולהרהורי הכפירה המתחוללים בנפשו.
בתחילת דבריו הוא גוער בה ואומר: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי. המילה נבלות מתארת נשים פחותות, גרועות וחסרות מידות [מצודת ציון, מצודת דוד]. איוב מזכיר לאשתו כי היא אישה הגונה, ואין זה ראוי שתדבר בסגנון שפל שכזה [ביאור שטיינזלץ].
לאחר מכן הוא מציג שאלה רטורית: גַּם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאיוב מבהיר כי לא ניתן להתנות תנאים עם ה' ולעבוד אותו רק כאשר הוא מעניק טובה [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, קבלת הטוב מאת ה' תוך ייחוס הרע לאירוע מקרי או לחוסר צדק, היא תפיסה פסולה שגרועה אף יותר מכפירה מוחלטת [רמב"ן]. טבעו של העולם הוא שהטוב והרע משמשים בו בערבוביה בחיי האדם [תקות אנוש]. מנגד, יש המפרשים את דבריו כהבעת תקווה: אף על פי שכעת הגיעו עלינו ייסורים, עוד יבוא יום שבו נקבל שוב את הטוב ולא נוסיף לקבל רע [מצודת דוד]. גישה נוספת רואה בכך רמז לכוחם של צדיקים להפוך את מידת הדין למידת הרחמים כדי לקבל טובה, ומתוך כך נדרשת גם קבלת הרע בהשלמה [אלשיך].
הפסוק מסתיים בקביעה: בְּכָל־זֹאת לֹא־חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו. למרות שחייו נהרסו, גופו מיוסר בחולי ואשתו מסיתה אותו, איוב הפגין חוסן פנימי, דבק במידותיו ולא הוציא מפיו דיבור מגונה נגד ה' [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש].
אולם, רוב הפרשנים מצביעים על הדיוק במילה בִּשְׂפָתָיו. ההדגשה כי לא חטא בשפתיו מלמדת שבלבו ובמחשבתו הוא אכן חטא והרהר הרהורים רעים [רש"י, רמב"ן, אלשיך]. ניתוח מעמיק חושף כי המילה גַּם מסגירה את תפיסת עולמו הפסימית של איוב באותה עת. הוא סבר כי המציאות במהותה היא רעה ומלאת סבל, והטוב הוא רק מיעוט שולי, ולכן אמר שנקבל "גם" את הטוב, כמעין נספח אל הרע שהוא העיקר. מחשבה זו, לפיה ה' ברא את האדם לסבל, היא השורש לתלונות המרות שישמיע בהמשך [מלבי"ם]. בנוסף, הציון כי לא חטא בשלב זה, רומז לעתיד: הכתוב מורה כי בהמשך הדרך, מתוך רוב צערו וכאשר יגיעו חבריו, איוב אכן יישבר ויוציא מפיו מילים קשות [אבן עזרא, רמב"ן].