איוב, פרק כ״ג, פסוק י״ב

דבקותו המוחלטת של האדם בדבר ה׳ מתבטאת בשמירה קפדנית על הציוויים האלוהיים, תוך העדפתם על פני צרכיו הקיומיים, החומריים והטבעיים.

תחילת הפסוק, מִצְוַת שְׂפָתָיו, מתקשרת מבחינה רעיונית ותחבירית לפסוק הקודם, ומשלימה את ההצהרה על שמירת ועשיית מצוות ה׳ [מצודת דוד, רלב"ג, אבן עזרא]. המילה אָמִישׁ משמעותה הסרה, תזוזה או סור. כלומר, ההתחייבות היא לא להסיר את המצוות מהלב ולא לסטות מהן לעולם [מצודת ציון, רלב"ג, שטיינזלץ]. יש המדגישים כי התמדה זו בקיום המצוות נעשית אך ורק על פי ציוויו של ה׳, ולא על בסיס סברה או שכל אנושי [מלבי"ם].

חלקו השני של הפסוק מתאר את ההפנמה העמוקה של דבר ה׳. הפועל צָפַנְתִּי מבטא הסתרה, שמירה ואגירה של אמרי ה׳ בתוך הלב, כדי לעשותם כל היום ושלא יזוזו משם לעולם [מצודת ציון, רמב"ן, אבן עזרא].

מוקד העיון המרכזי של הפרשנים נסוב סביב משמעות המילה מֵחֻקִּי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת ממושג של קצבה קבועה וצורך חיוני, כמו מנת המזון היומית. האות מֵ"ם משמשת כאן להשוואה, והמשמעות היא: הייתי זריז לשמור את דברי ה׳ ולהעריכם הרבה יותר מאשר את צרכיי הגופניים, השגת פרנסתי ומזוני ההכרחי [רש"י, רמב"ן, מצודת דוד, מלבי"ם]. בנוסף, יש המפרשים כי הצפינה נועדה להסתיר את המצוות מפני הצרכים הגופניים, כלומר לשמור על מניע טהור בעבודת ה׳ שאינו תלוי בבקשת פרנסה [מלבי"ם]. בגישה קרובה, יש שפירשו כי האדם מעריך את דברי ה׳ יותר מאשר את ערכו וחוקיו שלו עצמו [אלשיך].

מנגד, פרשנים אחרים מבינים את המילה מֵחֻקִּי לא כהשוואה לדבר אחר, אלא כתיאור של מצב. לפי גישה זו, הפסוק מתאר כי הפך להרגל, למנהג קבוע ולחוק אישי לאגור ולשמור את דברי ה׳ [שטיינזלץ, אבן עזרא]. גישה ייחודית נוספת מפרשת את המושג חוק כטבע. כלומר, דברי ה׳ הוטמעו באדם כה עמוק עד שהפכו לטבעו ממש, בדומה לחוקי הטבע הפועלים מעצמם ואינם זקוקים לכפייה או להכרח חיצוני כדי להתקיים [תקות אנוש].