איוב חושף את השבר הנפשי העמוק שבו הוא שרוי, ומדגיש כי מעבר למכאובים הפיזיים, ההתערבות האלוהית ריסקה את חוסנו הפנימי והותירה אותו חסר אונים וחרד.
המילים וְאֵל הֵרַךְ לִבִּי מתארות כיצד ה׳ החליש וריכך את לבו של איוב [ביאור שטיינזלץ], והחדיר בו מורך ופחד שניתווספו על ייסוריו [מצודת דוד, מצודת ציון]. סוף הפסוק, וְשַׁדַּי הִבְהִילָנִי, משמש ככפל עניין פיוטי המחזק את תחושת הבהלה העמוקה שהטיל עליו ה׳ [מצודת דוד].
הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת הסיבה לאותה רכות לב ובהלה. גישה אחת קושרת את הדברים להמשך דבריו של איוב, ומסבירה כי שבירתו נובעת מהתמשכות הייסורים. אילו ה׳ היה ממית אותו בטרם החלו הצרות, איוב היה מקבל זאת באהבה, שכן עבד את ה׳ ללא ציפייה לשכר. אולם, ה׳ הותיר אותו בחיים כדי לסבול ייסורים קשים ממוות. דווקא הסבל המתמשך והאפלה שבה הוא שרוי הם אלו ששברו את רוחו, החלישו את עמידתו בניסיון והביאו אותו לכדי חרדה [רמב"ן, מלבי"ם].
מנגד, יש המפרשים את הפסוק על דרך הניגוד שבין תקופות חייו של איוב ובין שמות ה׳ המופיעים בו. השם אֵל מסמל את מידת החסד והטובה שבה הנהיג ה׳ את איוב בעבר, תקופה של שפע ועינוג שגרמה ללבו להתרכך. כעת, משהשתנתה ההנהגה וה׳ פועל כלפיו בכוח המרומז בשם שַׁדַּי, איוב אינו מסוגל לשאת את המכה. הרכות שהתפתחה בו בימי הטובה היא זו שמונעת ממנו כעת לאזור כוח, ומותירה אותו מבוהל לחלוטין לנוכח הרעה [אלשיך].