חיפושו הנואש של האדם אחר הנוכחות האלוהית נתקל במוגבלות ההשגה האנושית, שכן ה' אינו כפוף למגבלות המקום, המרחב והזמן. דברים אלו ממשיכים את תלונתו הקודמת של איוב ואת כמיהתו לדעת היכן למצוא את ה', תוך ביטוי חוסר האונים שבאיתורו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מפרשת את הפסוק במונחים של כיוונים גיאוגרפיים במרחב. המילה קֶדֶם מתייחסת למזרח, כיוון זריחת השמש, שנחשב לקדמת העולם ולחזית שאליה פונה האדם. בהתאמה, אָחוֹר מייצג את המערב, שהוא אחוריו של העולם. איוב מצהיר כי בין אם יפנה קדימה מזרחה ובין אם יפנה אחורנית מערבה כדי לבקש את ה', הוא לא ימצא אותו ולא יבין היכן הוא. חיפוש זה במערב מודגש במיוחד, שכן בעת העתיקה רווחה התפיסה כי השכינה שוכנת במערב ולשם פונים צבאות השמים כדי להשתחוות, אך גם שם לא ניתן להשיג את מהותו של הבורא [מלבי"ם].
מתוך חיפוש פיזי זה עולה תובנה עמוקה יותר: ציון הכיוונים נועד להמחיש שה' נשגב מכל מקום ואינו גוף שניתן להגדירו בשטח, במרחב או בצדדים של ימין ושמאל [רמב"ן, תקות אנוש]. האדם יכול להבחין בפעולותיו של ה' בטבע, כדוגמת הרוחות והמטר, אך אינו יכול לראות או לתפוס את הבורא בעצמו. רובד נוסף של פירוש מרחיב את המושגים מעבר למרחב הפיזי אל מימד הזמן, כאשר קֶדֶם ואָחוֹר רומזים לעבר ולעתיד, הזמן שקדם והזמן שיתאחר [תקות אנוש].
לצד הפירוש המרחבי והזמני, ישנה גישה המפרשת את הפסוק על דרך מצבו הרוחני של האדם. לפי גישה זו, קֶדֶם מסמל הליכה לפני ה' מתוך שלמות רוחנית ותמימות שאינה זקוקה לסיוע, כדוגמת אברהם. לעומת זאת, אָחוֹר מסמל מדרגה פחותה של הליכה אחרי ה' וצורך בתמיכה, כדוגמת נח. טענתו של איוב נבנית כאן על קל וחומר: אם בימים שבהם התהלך בתמימות לפני ה' לא הצליח להשיג ולהבין אותו, קל וחומר שכעת, כשהוא במצב ירוד של הליכה לאחור, לא יוכל למצוא אותו או להבינו [אלשיך].