מענהו החדש של איוב מגיע כתגובה חריפה לטענותיו של אליפז, ומהווה שלב נוסף בוויכוח על מהות ההשגחה האלוהית וסבלו של הצדיק. בתחילת דבריו, מתאר איוב את מצבו הקשה. את המילה מרי יש המפרשים כמרירות עמוקה האופפת אותו מכיוון שטרם מצא מי שינחמו על צרותיו, ויש המפרשים זאת כהתנגדות ומרד שחבריו מפגינים כלפי שיחי – כלומר, כלפי דבריו, שכן אינם מסכימים עמו. הוא מוסיף כי ידי כבדה עליו, ביטוי המפורש ככבדות מכתו ונגעיו, או כמשא אנחתו שלא הוקל מעליו [תקות אנוש].
מכאן פונה איוב להתעמת עם שתי טענותיו המרכזיות של אליפז. אליפז טען כי ייסורי איוב נועדו לצרפו ולנסותו, משום שעבודתו לא הייתה לשם שמיים בלבד אלא נבעה גם מציפייה לשכר ויראה מעונש. בנוסף, הצדיק אליפז את הצלחת הרשעים בכך שהענשתם המיידית הייתה מבטלת את הבחירה החופשית בעולם [מלבי"ם].
בתגובה לכך, זועק איוב מי יתן ידעתי, ומביע את כמיהתו למצוא את ה' ולבוא עד מקום כסאו כשופט הבריות [תקות אנוש]. איוב טוען כי לא ייתכן שייענש בייסורים כה קשים ומוחלטים רק משום ששילב בעבודתו פנייה חיצונית של ציפייה לשכר, שהרי בפועל שמר על מצוות ה' ולא עשה רע. הוא בטוח שאם יעמוד למשפט מול ה', יתברר כי עבודתו הייתה טהורה, וכי גם אם עלו בו לרגע הרהורים של תועלת אישית, הוא שב מיד לעבודה לשמה. מכך הוא מסיק שצדקתו כבר נגזרה מראש בידיעה העליונה, ולכן לא קיבל עליה שכר, אלא הופקר למקריות ולייסורים הקבועים לו מלידה [מלבי"ם].
בחלקו השני של המענה, סותר איוב את ההצדקה לשלוות הרשעים. הוא מצביע על פושעים המחריבים את החברה ופוגעים בשלוות האנושות, בעוד ה' אינו משמידם. לטענתו, לו הייתה השגחה פרטית, ה' היה חייב לשמור על בני האדם מפני מזיקים אלו. יתרה מכך, ישנם פראים ושודדים החיים באזורים מבודדים ויוצאים למסעות רצח; אם ה' היה מעניש אותם בסתר משכנותיהם, הדבר לא היה נודע לרבים ולא היה פוגע בבחירה החופשית של האנושות. היעדר ההתערבות האלוהית מחזק אצל איוב את המסקנה כי ה' אינו משגיח על הפרטים אלא מותיר את הכל למערכת הטבעית, מציאות הגורמת לו לזעוק בייאוש ולייחל לכך שלא היה נברא מעולם [מלבי"ם].