ההכרה כי הנהגתו של ה' נסתרת מבינת אנוש מעוררת באדם אימה קיומית ותחושת אפסות. המילים עַל כֵּן מבטאות את המסקנה הנובעת מחוסר היכולת להבין את הצדק האלוהי. הפחד מתעורר לנוכח ההכרה שה׳ אינו גומל תמיד לאדם בהתאם למעשיו [רש"י], וכן משום שגזרותיו של ה׳ הן מוחלטות, הוא עושה כרצונו ואינו חוזר בו מדינו [מצודת דוד, רמב"ן]. חוסר היכולת להשיב על מעשי הבורא והעלמת דרכיו מהבריות מהוות את הסיבה המרכזית לחרדה זו [תקות אנוש].
לעומת זאת, יש המקשרים פסוק זה לשאיפתו הקודמת של איוב לעמוד למשפט מול ה׳ פנים אל פנים. כעת, מתוך הבנה מעמיקה, הוא חוזר בו ומודה כי המחשבה על עמידה פיזית מול ה׳ מעוררת בו אימה. אם עצם ההתבוננות מרחוק וסידור הטענות בראשו גורמים לו לפחד עמוק, קל וחומר שהיה נבהל לחלוטין אילו היה פוגש את ה׳ בפועל כדי לערוך עמו משפט [אלשיך].
גישה שונה מציעה כי הפחד נובע משילוב של פגיעה והתבוננות פנימית. כאשר האדם חווה ייסורים הוא נבהל מהפגיעה עצמה, אך כאשר הוא מתבונן בטובו הגדול של ה׳, הבהלה הופכת לפחד שמא קיים בו עוון נסתר שבגינו נענש [רמב"ן].
המילה אֶבָּהֵל מתארת חרדה פתאומית המכה באדם ללא יישוב הדעת [מלבי"ם]. המילים אֶתְבּוֹנֵן וְאֶפְחַד מִמֶּנּוּ משלימות את התמונה: ככל שהאדם מעמיק לחשוב ולהתבונן במעשיו ובהנהגתו של ה׳, כך מתגבר פחדו [רש"י, מצודת דוד]. למעשה, חציו השני של הפסוק מהווה כפל עניין לחציו הראשון, ונועד להדגיש ולהעצים את אותה תחושת אימה [מצודת דוד].